בר"ע 514/06

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה אזרחית לפיצויים בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 12.7.98. התביעה הוגשה ב-13 ביולי 2005, יום לאחר תום תקופת ההתיישנות בת שבע השנים. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה מטעמים פרוצדורליים, תוך הפעלת תקופת ההתיישנות. עם זאת, שופט בית משפט קמא, כבוד השופט שפסייר, דחה את בקשת הנתבעים, בקובעו כי שיהוי של יום אחד לא צריך להצדיק את חסימת זכותו המהותית של התובע להשמיע את טענותיו. השופט שפסר הדגיש את חשיבות הצדק המהותי ואת זכותם של הצדדים הנפגעים לקבל את יומם בבית המשפט. על החלטה זו הוגש ערעור, וערכאת הערעור, בפסק דינו של המשנה לנשיאה מ' חשין, הפכה את פסק דינו של בית משפט קמא. חשין הדגיש את הצורך בגבולות משפטיים פורמליים ומוחלטים, במיוחד בענייני התיישנות סטטוטורית, כדי להבטיח ודאות משפטית וסדר. לטענתו, בחירתו של המחוקק בתקופת התיישנות של שבע שנים משמשת קו מנחה ברור ואחיד, המנחה באופן פרוספקטיבי את פעולותיהם של תובעים פוטנציאליים. לדברי חשין, הקריטריון הפורמלי שקבע המחוקק אינו צריך להיות נתון לתיקון או לגריעה על בסיס נסיבות אישיות, במיוחד במקרים של תקופות חריגה או מחסור קצרות מאוד. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי תביעת התובע אינה נופלת בגדר חריגים כלשהם לכלל שבע השנים ולכן הוגשה יום אחד מאוחר מדי. משכך, התקבל הערעור, והחלטת בית משפט קמא נדחתה. התיק הועבר לבית משפט קמא למתן פסק דין בהתאם להחלטת ערכאת הערעור. בנוסף, חויב המשיב לפצות את המבקשים בגין הוצאותיהם המשפטיות. ההחלטה ניתנה ביום 13.6.2006 והמשיב לא נכח במקום.