ע"פ 736/77

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין בערעור על הרשעה לפי תקנות ההגנה (מימון), 1941, ועונש המאסר שהוטל בעקבותיו. המערער הורשע בשני אישומים: אי הצעת מט"ח למכירה לאוצר, וקניית מט"ח ללא אישור. האישום הראשון מתייחס להחזקת 234$ שלא כדין על ידי המערער ביום 4.4.1975, והשני להחזקת כמויות שונות של מטבע חוץ בסך כולל של 140,000 לירות ישראליות ביום 14.10.1975. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט ויתקון, מתמקדת בנסיבות הספציפיות של המקרה. גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע העבירות, היעדר הרשעותיו הקודמות טרם ביצוע העבירות, מצבו הנפשי ומאמציו לשיקום נחשבים לגורמים מקלים. ויתקון מדגיש כי מטרת הענישה אינה רק להרתיע יחידים אלא גם לשקול את חומרת העבירה בהקשרה הראוי. בנסיבות אלה, מציע ויתקון להמיר את המאסר בפועל למאסר על תנאי, יחד עם קנס מוגדל. ממלא מקום הנשיא לנדוי מביא חוות דעת חולקת, המדגישה את חומרת העבירות הכלכליות ואת הצורך במאסר כגורם מרתיע. לנדוי טוען כי עיצום כספי לא יהווה הרתעה אפקטיבית במקרה זה. זאת ועוד, לנדוי מציין כי המערער המשיך בפעילותו הבלתי חוקית גם לאחר שנתפס, דבר המלמד על זלזול בחוק. לנדאו יאשר את גזר הדין המקורי. השופט עציוני, אף שבתחילה היסס, משתכנע מנימוקיו של ויתקון ומסכים כי הנסיבות מצדיקות התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. עציוני מדגיש גם את השינוי במדיניות הכלכלית-פוליטית, שהופך את העבירות לפחות מזיקות לכלכלת המדינה. עציוני מציע להכפיל את הקנס הכספי במקום להטיל מאסר. בסופו של דבר, הערעור מתקבל בהחלטת רוב, כאשר ויתקון ועציוני פוסקים לטובת החלפת עונש המאסר בקנס מוגבר, בעוד לנדאו מתנגד. עונש המאסר הומתק למאסר על תנאי, והמערער נקנס בסכום מוגדל.