ע"פ 161/77

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתיק שוד שהתרחש בשנת 1972, בו תקף ושדד העבריין קשיש בדירתו. הרשעתו של המערער התבססה על שתי ראיות: טביעות אצבעותיו שנמצאו בזירה והודאתו במשטרה. באשר להודאה, קבע בית המשפט העליון כי היא פגומה משום שהושגה ללא התראה מוקדמת ולכן אין לה משקל רב כראיה. בית המשפט הדגיש את חשיבות עמידת המשטרה בתקנות, המחייבות ליידע חשודים על זכות השתיקה שלהם ועל כך שניתן יהיה להשתמש בהודעותיהם כראיות. עם זאת, בית המשפט גם קבע כי ניתן לאשר את ההרשעה אך ורק על סמך טביעות אצבעותיו של המערער שנותרו בזירה, אשר הותאמו לשלו. טביעות האצבע נמצאו בחלק הפנימי והחיצוני של דלת הקורבן, ובית המשפט קבע כי לא סביר שניתן היה להשאירן בכל זמן אחר מלבד במהלך השוד. השופטים הסכימו כי ראיה זו, יחד עם ההודאה הפגומה, מהווה עילה מספקת לאישור הרשעתו של המערער בשוד לפי סעיף 288(1) לפקודת חוק העונשין, 1936. השופט עציוני, שכתב את החלטת הרוב, הדגיש את הצורך בזהירות במקרים כאלה ואת מהימנותן של ראיות טביעות אצבע, ואילו השופט ויתקון, אף שהסכים לכך, הביע עמדה מקלה יותר כלפי ערכה הראייתי של ההודאה.