ס"ע 35142-05-11

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבעת. בעוד התובע טען כי מערכת יחסים כזו התקיימה בין ינואר 1999 לינואר 2008, הנתבע טען כי התובע הועסק כשכיר רק מיוני 2006 ואילך, ולפני כן שימש כשותפו וכפרילנסר בבית הדפוס. לאחר בחינת הראיות שהציגו הצדדים, לרבות תלושי שכר, שיחה מוקלטת בין התובע לבא כוחו ועדויות הצדדים, קבע בית הדין כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי יחסי העבודה בין השניים היו שותפות בתקופה שבין ינואר 1999 למאי 2006. תחת זאת, בית הדין מצא כי בתקופה זו התקיימו יחסי עובד מעביד, וכתוצאה מכך התובע זכאי להטבות עבודה שונות. ראשית, בית המשפט קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה להוכיח כי התובע היה עובד עצמאי או שותף, וכי מערכת היחסים אינה נשלטת על ידי רצונם או ייעודם של הצדדים. מהראיות עולה כי התובע השתלב בבית הדפוס של הנתבע, עבד בשעות קבועות וביצע עבודות דפוס תוך שימוש בכישוריו המקצועיים. כמו כן, התובע לא ניהל עסק עצמאי משלו, שכן הנתבע ניהל את כספי בית הדפוס, והתובע לא היה מעורב בקבלת החלטות או בניהול פיננסי. באשר לרצף העבודה, קבע בית הדין כי העסקתה של התובעת הייתה רצופה בין השנים 1999 ל-2008, למרות הפסקה זמנית בה נסעה התובעת לחו"ל למספר חודשים. הנתבעת טענה כי ניתוק זה ניתק את יחסי העבודה, אך בית הדין מצא כי גרסת התובעת לאירועים, שראתה את מערכת היחסים כרציפה, אמינה יותר. הנתבעת חויבה לפצות את התובע בגין מספר הטבות העסקה. מאחר שהנתבעת לא מסרה לתובע את ההודעות הנדרשות, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 45,000 ₪ ולדמי הודעה מוקדמת בסך 4,500 ₪. בנוסף, בית המשפט מצא כי צו ההרחבה בענף הדפוס חל על יחסי העבודה, ועל הנתבעת לפצות את התובעת בגין אי הפרשות לקרן פנסיה (7,189 ש"ח), חופשה שנתית שלא נוצלה (13,560 ש"ח), ימי הבראה (2,226 ש"ח), מענקי חגים (16,950 ש"ח), קרן השתלמות (814 ש"ח), ותק נוסף (259 ש"ח) ואי ניכוי מס לקרן פנסיה. עם זאת, בית המשפט התחשב גם בכתב ויתור חתום על ידי התובעת, בניכוי 7,807 ₪ מסך הסכום בו חייבת הנתבעת. כמו כן, תביעות התובע לגמול שעות נוספות, הוצאות נסיעה וקנס ששולם למוסד לביטוח לאומי נדחו מחוסר ראיות. בסופו של דבר, חויב הנתבע לשלם לתובע את הסכומים המחושבים, בצירוף הוצאות משפט בסך 12,000 ₪.