ע"פ 1509/20

תקציר

בהכרעת הדין שקל בית המשפט תחילה לדחות את ערעור המדינה על עונשו של המשיב בגין ירי מנשק אוטומטי מאולתר באזור מגורים. עם זאת, לאחר בחינה נוספת, בית המשפט הכיר בהתעקשות המדינה להחמיר בענישה בשל חומרתן ותדירותן ההולכות וגוברות של עבירות מסוג זה. בהסתמך על התקדים שנקבע בעניין סובאח, הכיר בית המשפט בחוסר ההתאמה של מדיניות הענישה הנוכחית בטיפול בפשעים הקשורים לנשק חם, שהפכו לסוגיה נפוצה. נמצא כי בית משפט קמא לא יישם די הצורך את הנחיות הענישה המחמירות שנועדו להרתיע מפני עבירות מסוג זה, במיוחד בהתחשב בהיעדר נסיבות מקלות משמעותיות בעניינו של המשיב. מתוך הכרה בחשש הציבורי ובצורך באכיפה מחמירה יותר, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש להחמיר את עונשו של המשיב מעשרים חודשים לשלושים ושישה חודשי מאסר, דבר המשקף את הצורך בהרתעה חזקה הן לאור עברו הפלילי של המשיב והן לאור ההשפעה החברתית הרחבה יותר של אלימות בנשק. ההחלטה התקבלה בהסכמת המשנה לנשיא ח' מלצר והשופט א' גרוסקופף, תוך הדגשת עמדה אחידה לשמירה על מדיניות ענישה מחמירה.