הפ"ב 25078-06-18

תקציר

בית המשפט דן בבקשה לביטול פסק בוררות. הסוגיה הראשונה הנדונה היא האם הבקשה הוגשה בתוך מגבלת הזמן הקבועה בחוק – במקרה זה, בתוך 45 יום מיום מתן פסק הבוררות. ברור כי המשיב קיבל את פסק הבוררות בסמוך למועד מסירתו, כלומר הבקשה – שהוגשה לאחר 6 חודשים – אינה בזמן. המשיבה טוענת כי קיבלה את פסק הבוררות ביום 1.7.2018, אך בית המשפט מוצא כי טענה זו אינה אמינה. גם אם המועד בו קיבל המשיב את פסק הבוררות משמש לחישוב תקופת 45 הימים, עדיין מדובר באיחור משמעותי. לאחר מכן בוחן השופט האם קיימת עילת ביטול, שתפטור את הבקשה ממגבלות הזמן. המשיבה אינה טוענת שהסכם הבוררות אינו תקף, ולכן נקודה זו נדחית. הפטור האפשרי הבא הוא אם קיימות עובדות חדשות המצדיקות ביטול – אולם השופט מוצא כי המשיב גילה עובדות אלה, לכל המאוחר, ביום 12.4.2018, מה שמעכב עוד יותר את הבקשה. עוד מוסיפה השופטת כי המשיב היה צריך לדעת שפסק הבוררות הוא סופי ויכול היה להגיש בקשה להארכה במידת הצורך. נקודת השיקול האחרונה היא האם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד. השופט מפנה לפסקי דין קודמים בנושא זה ומגיע למסקנה כי הנימוקים שסיפק המשיב – ובראשם אי קבלת פרוטוקול הדיון ושטר הבוררות – אינם מהווים נסיבות או אילוצים אובייקטיביים שאינם בשליטת המשיב. טעויות סובייקטיביות בחישוב מועדים אינן סיבה תקפה להארכה. מאחר שהמשיבה לא סיפקה כל נימוק משכנע, ובהתחשב בהסתמכותה של המבקשת על פסק הבוררות, הבקשה להארכת פרק הזמן נדחית. כמו כן, השופט מוצא כי פסק הבורר ברור וסופי, ולצדדים ניתנה הזדמנות הוגנת להציג את טענותיהם. פסק הבוררות עצמו תקף, והעובדה שהבורר לא העמיד את התיק לעיון אינה סיבה להפרישו, מה גם שפסק הבוררות מנומק היטב. גם מזכר ההבנות המקדמי בין הצדדים אינו משפיע על החלטת הבורר. לפיכך, הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית, ופסק הבוררות מאושר. המשיב חויב לשלם למבקש הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 9,000 ₪.