בש"פ 7323/98

תקציר

המשיב הואשם במרמה ושוחרר בערבות. מאוחר יותר הותר לו לנסוע לחו"ל ולהפקיד ערבויות נוספות להבטחת חזרתו. עם זאת, המשיב לא חזר ונעדר מישראל. המדינה ביקשה לחלט את ערבויות המשיב אך נדחתה על ידי ערכאות נמוכות יותר בנימוק שהמשיב חייב להיות נוכח פיזית במהלך הדיון. בית המשפט העליון קבע כי זכותו של המשיב להיות נוכח במשפטו אינה מוחלטת וכי פרשנות מילולית של החוק תוביל לתוצאה אבסורדית המסכלת את מטרת הערבות. בית המשפט פירש את החוק כחריג למי שנמלט מן הדין, המאפשר את קיום הדיון בהיעדרו או כוויתור על זכותו להופיע. גישה מאוזנת זו כיבדה את זכויותיהם של המשוחררים בערבות תוך שירות האינטרס הציבורי ושמירה על טוהר המידות של מערכת המשפט הפלילי. האבסורד ותכלית החוק הצדיקו פרשנות תכליתית זו, שהבטיחה שימוש יעיל בערבות ככלי. זאת ועוד, בית המשפט הכיר בכך שהיעדרותו של המשיב יכולה להוות ויתור על זכותו להופיע. ההחלטה הגנה על האינטרס הציבורי ושמרה על אמינותה של מערכת המשפט בכך שאפשרה חילוט ערבות במקרים של אי הופעה.