ע"א 226/80

תקציר

במקרה דנן, ביקשו המערערים מבית המשפט הצהרה לפרש את ההתקשרות שלהם עם משרד השיכון כמחייבת במשתמע דבקות בתכנית מתאר קודמת שהגבילה את צפיפות הבנייה לפרויקט דיור בירושלים. בתחילה, תוכנית הדיור אפשרה בנייה דלילה, אך מאוחר יותר שונתה כדי לאפשר צפיפות גבוהה יותר. המערערים טענו כי שינוי זה מפר את החוזה ביניהם, אותו פירשו כאומר שיש להחיל את תכנית המתאר המקורית. בית המשפט העליון דחה פרשנות זו, וציין כי לשונו המפורשת של החוזה אפשרה למשרד לשנות תוכניות בנייה לפי הצורך. בית המשפט הסביר כי טענת המערערים נעדרת שחר, שכן כל הגבלה על תכנית המתאר המקורית תהפוך את ביצוע הפרויקט לבלתי ישים, שכן הקרקע שהוקצתה לא יכלה להכיל את מספר הדירות החוזיות תחת מגבלות הצפיפות המקוריות. בנוסף, פרשנות זו נתפסה כפחות הגיונית בהשוואה לעמדת המשרד, שתאמה את הנורמות המשפטיות והתכנוניות הקיימות. בפסק הדין הודגש כי הכרזה צריכה להועיל באופן ממשי, ובמקרה זה, מתן הסעד המבוקש לא יסייע למערערים ולא יקל על פיתוח הדיור, תוך מתן עדיפות לדרישות תכנוניות עירוניות רחבות יותר. יתר על כן, קבלת סעד הצהרתי כזה סיכנה ניגודי אינטרסים בין קבלנים רבים אחרים המעורבים, ועלולה להוביל להתדיינות משפטית חוזרת ונשנית ומורכבת. בית המשפט דחה את הערעור, בקובעו כי בעוד שפסקי דין הצהרתיים משמשים להבהרת זכויות במסגרת חוזים, אין להשתמש בהם כדי לפגוע בביצוע חוזי מעשי או במטרות תכנון העיר. משכך, חויבו המערערים לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.