עמ"ה 2004/98

תקציר

פסק הדין המדובר סובב סביב מעמד התושבות של יחיד לצורכי מס. המשיב טוען כי יש לראות במערער תושב ישראל, ואילו המערער טוען אחרת. על בית המשפט להכריע האם אותו יחיד נופל תחת הגדרת "תושב ישראל" לפי סעיף 1 לפקודה, הקובע כי יחיד השוהה בישראל ואינו נעדר מהיעדרות זמנית נחשב לתושב ישראל. פסק הדין בוחן את הקשיים שמציבים מקרים של אנשי מקצוע גלובליים ואת הניידות הנובעת מכך, תוך הכרה במורכבות של קביעת התושבות במקרים כאלה. בית המשפט מטיל את הנטל "הפרשני" על המשיב, שכן הבסיס למיסוי בישראל הוא טריטוריאלי. נקבע כי עובדות המקרה מוסכמות על שני הצדדים, אך הם מפרשים אותן אחרת. בית המשפט משקלל את אמות המידה לקביעת התושבות ואת המשקל שניתן לכל קריטריון במאזן הכולל. היא מאמצת את מבחן "מרכז החיים", הבוחן הן את הנוכחות הפיזית והן את כוונת הפרט. לאחר בחינת הראיות העובדתיות, מגיע בית המשפט למסקנה כי המערער היה תושב ישראל בשנות המס 1991 ו-1992. קביעה זו מבוססת על גורמים כגון אחזקת דירה, חשבונות בנק ודמי ביטוח לאומי בישראל, כמו גם על קשריו המשפחתיים של המערער ועל כוונות המערער ובני משפחתם. המערערת נדרשת לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין.