ע"פ 71494/06

תקציר

מדובר בשני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו. הראשון, ע"א 71494/06, הוא ערעור המדינה על זיכויו של א', אזרח גינאי השוהה בישראל שלא כדין משנת 2003, מהעבירות המיוחסות לו לפי החוק למניעת הסתננות, והרשעתו החלופית בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. השני, ע"א 71610/06, הוא ערעורו של א' על הכרעת הדין בעניינו, ולחילופין על עונשו של 24 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 50,000 ₪ (או 7 חודשי מאסר בתמורה). א' הואשם בעבירות לפי החוק למניעת הסתננות בטענה שהיה חוליה מרכזית ברשת בינלאומית ששימשה להברחת אזרחים זרים ממדינות אפריקה, בעיקר גינאה, למדינת ישראל לשם רווח כלכלי. הוא הואשם גם בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל, לרבות סיוע לשהייה שלא כדין. בתום דיון שנקבע לגביית עדות מקדמית, הודה א' במיוחס לו. אולם, בהמשך ביקש הסנגור לאפשר לא' לחזור בו מהודאתו, אותה אישר בית משפט קמא, וא' הורשע בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. המדינה טענה כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי החוק למניעת הסתננות אינו חל על מעשיו של א', ואילו המשיב סבר כי יש לקיים את החלטת בית המשפט. השופט המר הגיע למסקנה כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו, ויש להרשיע את המשיב בעבירות המקוריות שיוחסו לו לפי החוק למניעת הסתננות. גם השופט שבח סבר כי יש להרשיע את המשיב בעבירות לפי החוק למניעת הסתננות, אם כי בנימוקים שונים במקצת. היא הסבירה כי שני החוקים הרלוונטיים מסדירים סוגיה משותפת, שהיא כניסה לארץ, והמחוקק אינו מוציא חקיקה סותרת, ולכן יש לשאוף לפרשנות שתביא להרמוניה בין שני החוקים. השופט שייצר הסכים עם התוצאה של השופט המר, אך הוסיף כי לתביעה יש סמכות לבחור את הדין הרלוונטי להעמדה לדין של נאשם. בהתייחסם לערעורים על גזר הדין הסכימו השופטים כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר את עונשו של המשיב. בהתחשב בעיקרון לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין נגד המשיבים, וכי ההתערבות בגזר הדין תיעשה רק במקרים בהם סטה בית משפט קמא באופן מהותי מהעונש ההולם את נסיבות המקרה, סבר השופט המר כי עונשו של המשיב ל-24 חודשי מאסר אינו מחייב התערבות. לו הייתה נשמעת דעתה, היא הייתה דוחה את שני הערעורים על גזר הדין, למעט רכיב הקנס, שלדעתה יש לדחות אותו כליל. השופט שבח, לעומת זאת, סבר כי נסיבות המקרה מצדיקות עונש מאסר ארוך יותר, והציע לקבוע את תקופת המאסר על חמש שנים. בתוך כך, השופט שייצר סבר כי המקרה ונסיבותיו ראויים לעונש משמעותי, והציע עונש של ארבע שנות מאסר. בסופו של דבר הוחלט פה אחד לקבל את ערעור המדינה על הכרעת הדין ולהרשיע את המשיב בעבירות לפי החוק למניעת הסתננות. ערעורו של המשיב על פסק הדין נדחה. אשר לעונש, עונשו של המשיב הוחמר לארבע שנות מאסר, בעוד תקופת המבחן שהוטלה על ידי בית משפט קמא והקנס נותרו על כנם.