ע"א 419/97

תקציר

פסק הדין הנדון קשור למחלוקת על התשלום עבור מוצרים שסופקו על ידי המערערים למשיב. התביעה המקורית, שהוגשה בפברואר 1990, הייתה על סך 040,024 ₪. זכויותיו של אחד המערערים הועברו לשני מערערים אחרים בחודש מרץ 1994. בשנת 1996 הוגשה תביעה דומה, ובסופו של דבר דחה בית משפט קמא את התביעה, אך הורה למערערים לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, שנקבע על סך של 100,000 ₪. המערערים ערערו על סכום זה, בטענה כי הוא מופרז, כי בית המשפט התעלם מכך שבקשת הדחייה הוגשה באופן יזום, וכי בית המשפט לא התחשב בשכר טרחת עורך הדין שנפסק בתובענה דומה בבית המשפט העליון, אשר נקבע על 50,000 ₪. עם זאת, המשיב טען כי לא נפלה טעות משפטית או פגם בפסק דינו של בית משפט קמא המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור. שופטי הערעור, השופטים י' אנגלרד, ט' שטרסברג-כהן וביניש, הסכימו עם עמדת המשיב. הם קבעו כי על פי התקנות המסדירות מצבים כאלה, קביעת ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין מותירה לשיקול דעתו של בית המשפט, ובדרך כלל, ערכאות ערעור אינן מתערבות במקרים כאלה. ערכאת הערעור הכירה בנימוקים שניתנו על ידי בית משפט קמא להחלטתו והגיעה למסקנה כי גם אם צדקו המערערים בשתי הנקודות הספציפיות שהעלו, שכר טרחת עורך הדין שנפסק על ידי בית משפט קמא היה ראוי ואינו מצדיק התערבות. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪.