ר"ע 423/83

תקציר

במקרה דנן של תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית לכאורה, ביקשו התובעים להביא כראיה דו"ח של ועדת חקירה מטעם משרד הבריאות. בית המשפט המחוזי אישר את הגשת מסקנות הוועדה, למעט העדויות שנגבו. על התיק הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שפסק במספר היבטים של קבילות ראיות. בית המשפט העליון הדגיש כי הדו"ח נחשב למסמך ציבורי, המותר לפי סעיף 32 לפקודת הראיות, ובלבד שמתקיימים תנאים מסוימים, כגון אישור מנהל החקירה ומסירתה לגוף רשמי. יש לציין כי בית המשפט הרחיב את קבלת ראיות השמיעה, והדגיש את הצורך בשיקול דעת שיפוטי בקביעת משקלן של ראיות ולא בפסילתן על הסף. הודגש כי כללי הראיות צריכים להתפתח כדי להקל על ההליך השיפוטי, ולאפשר לבתי המשפט להעריך מגוון רחב יותר של חומרי ראיות. בית המשפט דחה את היישום הנוקשה של דיני השליחות המסורתיים, ובמקום זאת דגל בגישה מעשית שבה חקירות עומק של גורמים מוסמכים יכולות להיות קבילות, כאשר בית המשפט מכריע בסופו של דבר את משקלן הראייתי. נקבע כי ההתנגדויות להגשת דו"ח הוועדה כראיה חסרות שחר, והביאו לדחיית הבקשה, תוך פסיקת הוצאות כנגד המערערת.