תה"ס 8153-04-19

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת, בת זוגו לשעבר, בטענה כי סירבה לתת לו גט וביקש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה. הנתבע כשל לכאורה בהסכמתו לגירושין ולא פעל במהירות לסיום הגירושין כפי שהוסכם בהסכם הגירושין. התובעת טענה כי התנהלות הנתבעת היוותה הפרת חוזה, המצדיקה פיצוי. עם זאת, השופט אריאל ממן קבע כי יש לדחות את תביעת התובע. השופט ממן מצא כי התובע לא הצליח להוכיח כי הנתבעת סירבה להתגרש ממנו. מהראיות עולה כי השיהוי בהליך הגירושין לא היה באשמת הנתבע בלבד, אלא גם בחוסר המעש של התובעת. יתר על כן, השופטת קיבלה את נימוקי הנתבעת לעיכוב הזמני, שנבע מדאגתה הלגיטימית ליציבותה הנפשית והנפשית של התובעת. בנוסף, הדגישה השופטת כי נושא הגירושין בקרב יהודים בישראל מצוי בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני. לפיכך, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות שלא להתערב בהליכי בית הדין הרבני. השופט ממן קבע כי הימנעותו של התובע מלפתוח בהליך גירושין בבית הדין הרבני ובחירתו להתדיין בבית משפט אזרחי, שאין לו סמכות לדון בענייני גירושין, תרמו לשיהוי. השופטת פירשה גם את הסכם הגירושין, לרבות ההוראה לגירושין מיידיים, לאור עקרון תום הלב. הוא מצא כי התנהלות הנתבעת, שמטרתה למצות את האפשרות להציל את הנישואין, הייתה סבירה ועלתה בקנה אחד עם כוונת הצדדים. בדחותה את תביעת הנזיקין עקב סרבנות גט, הורתה השופטת לתובע לשאת בהוצאות הנתבע בסך 15,000 ₪. פסק הדין הדגיש את חשיבות כיבוד סמכותו של בית הדין הרבני והימנעות מפרשנויות מחמירות של הסכמי גירושין העלולות לפגוע באנשים החווים התרת נישואין.