עמ"ש 13133-09-12

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעור המשיבים ומקבל במידה רבה את ערעור האב מהטעמים הבאים. באשר לערעור המשיבים, הטענה כי האב נתן את הבית לבנו במתנה או הבטיח לעשות כן בעתיד אינה מבוססת. מהראיות עולה כי האב מעולם לא התכוון להעניק מתנה לבית, וייפוי הכוח שניתן לבן רק הסמיך אותו לטפל בענייני האב. גם המצגים שהציג האב כלפי בנו ובנותיו לא הצביעו על כוונה להעניק מתנה לבית אלא רק אפשרו להם לגור בו. טענת המשיבים לריכוך דרישת הכתב – שהיא חובה בעסקאות מקרקעין – נדחית, שכן מצגי האב מעולם לא כללו הבטחת בעלות. זאת ועוד, המחלוקת הקשה בין הצדדים והתנהגותו של הבן כלפי האב הופכים את "זעקת ההגינות" לבלתי ישימה במקרה זה. לפיכך, טענת המשיבים להצהרת בעלות נדחית. אשר לערעורו של האב, ההתערבות השיפוטית מתבקשת במקרה זה בשל חוסר עקביות בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בנוגע למימון בניית הבית. מהראיות עולה כי האב, ולא המשיבים, מימן את מרבית הבנייה. המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בנוגע למימון הנטען של הבנייה, וראיות האב – לרבות תשלומים מתועדים וכרטיס בניין נפרד – אמינות יותר. לפיכך, הרישיון שניתן לבן להתגורר בבית היה ניתן לביטול. בהתחשב בנסיבות, לרבות מימון הבנייה על ידי האב, הסכסוך המר בין הצדדים והתנהגותו של הבן, פינוי המשיבים ללא פיצוי יהיה בלתי צודק. לפיכך, על האב לשלם למשיבים סך של 150,000 ₪ בגין השקעתם בבנייה טרם פינויים. השופטים מסכימים עם הערכים הכספיים שנקבעו ומדגישים את הצורך ברישום כתוב של עסקאות, בעיקר בתוך המשפחה, כדי להימנע מסוגיות פרשניות. הסכסוך, שהחל ב-2009, אמור כעת להסתיים.