תר"מ 231/20

תקציר

להלן ניתוח משפטי של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים רלוונטיים, בלבד. **ניתוח משפטי של החלטת ועדת הבחירות המרכזית (השופטת אסתר חיות) בתיק תר"מ 231/20** **1. רקע עובדתי ודיוני:** העתירה הוגשה על ידי מר משה ליבר (העותר) נגד שלושה משיבים: מר אריאל בריח (משיב 1), עיתון "מצב הרוח" (משיב 2) וידיעות רחובות (משיב 3). ההחלטה נשוא הניתוח עוסקת בבקשה דחופה למתן צו נגד משיב 1, לאחר שבקשה קודמת לצו נגדו נדחתה. במהותה, הבקשה המקורית עסקה בפרסום סקר בתקופת בחירות, אשר לכאורה בוצע בניגוד להוראות סעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959 ("חוק הבחירות"). סעיף זה מטיל חובות גילוי על משדר ועל עורך הסקר. ביום 19.12.2013, ועדת הבחירות המרכזית (בעקבות החלטת השופטת חיות) הוציאה צו נגד המשיבים 2 ו-3 (ככל הנראה כמשדרים או עורכים של הפרסום) והורתה להם לפרסם הודעת עדכון. בקשת צו נגד משיב 1 נדחתה בהחלטה המקורית, "משלא הוכח כי הפרסומים נעשו מטעמו". הבקשה הדחופה הנוכחית הוגשה בעקבות פרסום הודעת עדכון מאתר האינטרנט MYNET, אשר ציינה כי הסקר נושא העתירה הוזמן על ידי משיב 1. משיב 1, אף שלא הכחיש את העובדה שהזמין את הסקר, שב וטען כי אין לו יד בפרסומים עצמם. **2. הדיון המשפטי וההחלטה:** השופטת חיות דחתה את הבקשה הדחופה למתן צו נגד משיב 1. ההחלטה מתבססת על הפרשנות המצמצמת של הוראות החוק הרלוונטי. * **פרשנות סעיף 16ה לחוק הבחירות:** השופטת חיות מדגישה כי סעיף 16ה(ב) לחוק הבחירות מטיל חובות גילוי פרטים אך ורק על **משדר הסקר** ועל **עורך הסקר**. החוק אינו מטיל חובות אלו על **מזמין הסקר**. * **זיהוי הגורמים הרלוונטיים:** במקרה זה, השופטת קובעת כי משדרי הסקר הם המשיבים 2 ו-3, ועורך הסקר הוא מכון מחקר בשם "סמית" (לא צד לעתירה). משיב 1, לעומת זאת, הוגדר כמזמין הסקר. * **העדר בסיס חוקי לצו נגד מזמין הסקר:** נוכח פרשנות זו, קובעת השופטת חיות כי אף שהוכח שמשיב 1 הוא מזמין הסקר, אין בכך כדי להקים בסיס חוקי להוצאת צו נגדו מכוח סעיף 16ה לחוק הבחירות, שכן החוק אינו מטיל עליו את חובות הגילוי. **3. נקודה לחידוד ולשיקול נוסף:** על אף דחיית הבקשה, השופטת חיות מציינת נקודה ראויה לציון ביחס להתנהלותו של משיב 1. היא מעירה כי גם אם משיב 1 לא היה "עומד מאחורי פרסום הסקר" כנטען, ניתן היה לצפות ממנו שיזכיר בתצהירו את העובדה שהזמין את הסקר. במקום זאת, הוא בחר ב"הכחשה גורפת וכללית" ("למשיב אין כל חלק ונחלה לנטען בעתירות"), אשר עלולה ליצור "רושם לא מדויק" בדבר היעדר קשר כלשהו לסקר. **4. שיקול דעת שיפוטי והוצאות:** בהתחשב בנסיבות, השופטת דחתה את הבקשה ללא צו להוצאות, מה שמעיד על גישה זהירה בשלב זה של ההליך, שכן הדיון המשפטי התמקד בפרשנות החוק ולא בהכרח בסוגיות עובדתיות מורכבות נוספות. **5. עקרונות משפטיים וחידושים:** * **עקרון החוקיות ופרשנות צרה:** ההחלטה ממחישה את העיקרון הבסיסי של החוקיות, לפיו ניתן להטיל חובות משפטיות רק על מי שהחוק מגדיר בבירור כחב בהן. פרשנותה של השופטת חיות לסעיף 16ה לחוק הבחירות היא פרשנות צרה וממוקדת, המתייחסת רק ללשון החוק ולהגדרות המפורשות בו. * **הבחנה בין "מזמין סקר" ל"משדר/עורך סקר":** החידוש העיקרי או הבהרת העקרון כאן היא ההבחנה המשפטית המפורשת בין תפקידו של מזמין סקר לבין תפקידיהם של משדר ועורך סקר. המחוקק, כך עולה מהפרשנות, בחר לראות רק בשני האחרונים כנושאי החובות הנוגעות לפרסום הסקר, ולא במזמין. * **עקרון תום הלב והתנהלות דיונית:** ההערה בסעיף 3 להחלטה נוגעת לעקרון תום הלב והתנהלות ראויה בהליכים משפטיים. גם אם התנהלות דיונית אינה מהווה עילה ישירה להוצאת צו, היא עשויה להשפיע על תפיסת בית המשפט את עמדת הצדדים ואף להוות שיקול בהחלטות עתידיות (אם כי בהחלטה זו היא לא הובילה לשינוי התוצאה). **6. סיכום:** החלטת ועדת הבחירות המרכזית בעניינו של משה ליבר נגד אריאל בריח מדגימה יישום קפדני של לשון החוק, תוך הבחנה ברורה בין גורמים שונים המעורבים בתהליך פרסום סקר בחירות. ההחלטה מעניקה משקל רב להגדרה המפורשת של חובות הגילוי בסעיף 16ה לחוק הבחירות, אשר מוטלות על משדרים ועורכי סקרים בלבד, ולא על מזמיניהם. אף שהחלטה זו אינה יוצרת חידוש מהפכני, היא מהווה דוגמה ליישום פרשנות מצמצמת של הוראות חוק, תוך הדגשת החשיבות של הגדרות מדויקות בתחום המשפטי. ההערה הנוספת בדבר התנהלותו של משיב 1 מצביעה על חשיבות ההתנהלות בתום לב גם במסגרת הליכים משפטיים.