ע"א 27162-03-21

תקציר

הכרעת הדין הייתה לטובת המערער, שהואשם ברשלנות רפואית בעקבות ניתוח מורכב שהותיר את המשיב מרותק לכיסא גלגלים. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב ופסק לה פיצויים, אך שופטי הערעור הגיעו למסקנה אחרת. השופט אמיר טובי ציין כי אין ראיות לרשלנות בניתוח עצמו, שכן פעולות הצוות הרפואי תאמו את סטנדרט הטיפול באותה עת. באשר להארכת הרגל, שנטען כי גרמה למטופל נזק, מצא השופט כי האסטרטגיה בה נקטו הרופאים הייתה סבירה ונתמכה בעדות מומחה. זאת ועוד, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, טען השופט טובי כי לא ניתן לבסס את היעדר התכנון המוקפד ואת היעדר ההתחשבות בקיצור עצם הירך במהלך הניתוח. באשר לטיפול שלאחר הניתוח, חלק השופט טובי על קביעתו של בית משפט קמא כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא התייחס באופן מיידי להיעדר דופק ברגלו של המשיב. השופט קבע כי החלטת הרופאים להמתין ולעקוב אחר המצב הייתה סבירה, בהתחשב בנסיבות. בהגיעו למסקנה כי הפגיעה בעצבו של המשיב לא נבעה מרשלנות רפואית, הציע השופט טובי לקבל את הערעור ולדחות את פסק דינו של בית משפט קמא. השופט יצחק כהן, אף שהסכים עם דעתו של השופט טובי, הוסיף הערות משלו. הוא הדגיש כי סיבוכי הניתוח הם סיכונים אינהרנטיים שהצטברו כדי להפוך את הניתוח למורכב. כהן ציין גם את היעדר הקשר הסיבתי בין העורק הקרוע לבין הפגיעה העצבית, וייחס את הפגיעה העצבית למתיחה ברגל שלדעתו לא הייתה רשלנית. שני השופטים הסכימו כי יש לקבל את הערעור ולדחות את טענת המשיב. בנוסף, ביקשו כי המערערת תשקול להשיב לעצמה את הסכום של 500,000 ₪ שכבר שולם למשיב, נוכח מצבה הרפואי הקשה. השופטת רבקה אייזנברג הצטרפה לחוות דעתו של השופט טובי והצטרפה לבקשה בעניין הסכום הכספי. השופטים החליטו באופן קולקטיבי שלא להטיל על המשיבה הוצאות כלשהן בגין המשפט או הערעור, בהתחשב במצבה הרפואי. בכך התקבל הערעור, ופסק דינו של בית משפט קמא בוטל.