ת"א 54090-10-19

תקציר

התובעת, חברה שבבעלותה בית כנסת, תבעה את הנתבעים, חברי קהילה שהשתמשו בבית הכנסת ללא הסכמתה, בדמי שימוש. בית המשפט פסק לטובת התובעת וקבע כי הנתבעים אכן עשו שימוש בנכס שלא כדין וללא הסכמה, ולכן עליהם לשלם את דמי השימוש. בית המשפט הפנה לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, המחייב מקבל גמלה להחזירה, או לשלם את שוויה. טענות הנתבעים כי התובעת אפשרה להם להשתמש בבית הכנסת ללא דמי שכירות, כי התובעת אינה בעלת הזכויות בנכס וכי התובעת לא דרשה תשלום רטרואקטיבי, נדחו כולן על ידי בית המשפט. השופטת הדגישה כי הנתבעים המשיכו להשתמש בנכס למרות פסק הדין לפינוי, ולא שינו את עמדתם בשל מצג כלשהו מצד התובעת. בית המשפט מינה שני שמאים להערכת דמי השימוש, שדעתם הייתה שונה ב-144,781 שקל. השופטת החליטה לקבוע את דמי השימוש על 450 אלף שקל לתקופה שבין 2012 ל-2019, בהתחשב בכך שדמי השכירות נקבעים גם על פי כוח המיקוח של הצדדים וההיצע והביקוש של נכסים דומים. השופטת החליטה להפחית את הסכום שנגבה מהנתבעים משני טעמים: ראשית, הנתבעים לא היו היחידים שהשתמשו בנכס, ושנית, לא הוכח כי התובע יכול היה להשכיר את בית הכנסת מוקדם יותר אם הנתבעים היו מפנים אותו. לפיכך החליטה השופטת כי הנתבעים ישלמו רק שליש מהסכום הכולל, שהוא 150 אלף שקל, שיחולק ביניהם שווה בשווה. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪, עד ליום 10.10.2021. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים וניתן ביום 15.8.2021.