ת"א 522/80

תקציר

מדובר בתביעה של חברות ביטוח זרות, באמצעות סוברוגציה, בגין אובדן יהלומים שנשלחו לחו"ל בדואר מישראל. הנתבעות הן מדינת ישראל, רשות שדות התעופה ואל על. היהלומים נמסרו לסניף הדואר בבורסת היהלומים ברמת גן, אך מעולם לא הגיעו ליעדם. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה בהתבסס על אמנות דואר בינלאומיות שהגבילו את אחריות המדינה לאובדן דואר. בית המשפט דחה את התביעה נגד המדינה ורשות שדות התעופה, אך קבע כי אחריותה של אל על תיקבע במשפט. 1. אמנות בינלאומיות יכולות להיות מאומצות מראש על ידי המחוקק לחוק המקומי ללא אישור רטרואקטיבי. מדובר בתהליך פורמלי שאינו מחייב חקיקה נפרדת לכל אמנה, אם כי הוא עשוי לעורר חששות של הפרדת רשויות. 2. קיימת חובה משתמעת לפרסם את אשרור האמנות הבינלאומיות בישראל, שכן היעדר הפרסום פוגע ביכולתם של האזרחים לדעת את זכויותיהם. חובה זו נובעת מהיקש לפי חוק יסודות המשפט. הקביעה האם הפרסום חייב לכלול את האמנה כולה או רק את האשרור עצמו אינה ברורה וממתינה להבהרת המחוקק. 3. תוקפה של אמנה בינלאומית ויישומה במשפט המקומי הם נושאים נפרדים. סיומה של אמנה ברמה הבינלאומית אינו מבטל אוטומטית את מעמדה במשפט המקומי, במיוחד כשמדובר באמנות שאומצו מראש על ידי המחוקק המקומי. 4. אמנות שהמחוקק מאמץ מראש הופכות לחלק מהדין המקומי באמצעות פרסום, לכל הפחות, של האשרור. 5. אחריותה של רשות שדות התעופה שווה לזו של המדינה, כפי שנקבע בחוק רשות שדות התעופה. 6. בניגוד לרשות שדות התעופה, אל על אינה יכולה לטעון להגנה על פי אמנת הדואר העולמית. היא אינה פטורה מאחריות רק משום שהיא מחויבת להעביר דואר. אמנת ורשה בנושא תובלה אווירית מחריגה אמנות דואר מתחומה, ופרוטוקול מונטריאול, שאמור היה לספק הגנה כזו, לא היה בתוקף בישראל בתקופה הרלוונטית. כתוצאה מכך, דחה בית המשפט את התביעה נגד המדינה ורשות שדות התעופה, והגביל את אחריותן לסכומים הנקובים באמנת הדואר הבינלאומית החלה (אמנת וינה). עם זאת, התביעה נגד אל על תמשיך להישמע, שכן היא אינה נהנית מאותן הגנות כמו המדינה ורשות שדות התעופה.