ע 21/13

תקציר

פסק הדין דן בתחולתו של סעיף 92 לחוק השיפוט הצבאי על "משתמטים" ומאשר כי אין מניעה לייחס להם את עבירת העריקה. לאחר מכן הוא יורד ליסודות העובדתיים והנפשיים של העבירה, תוך שימת דגש על דרישת הכוונה וחזקת הכוונה שלא לחזור לשירות לאחר תקופת היעדרות מסוימת. בית המשפט מגיע למסקנה כי המשיב לא התכוון לחזור לצבא, במיוחד נוכח תקופת ההיעדרות הממושכת. גם טענת "ההגנה מפני צדק", הטוענת לאכיפה בררנית, נדחית ונדחית, שכן החלטת התביעה להעמיד לדין את המשיב בגין עריקה נמצאה סבירה וחוקית. בהתייחסו לערעור על העונש מציין בית המשפט כי עבירת המשיב, היעדרות משירות צבאי למעלה מעשר שנים, מצדיקה עונש חמור בהרבה מזה שהטיל בית משפט קמא. עם זאת, נבחנות מספר נסיבות מקלות, ובהן מצבו המשפחתי של המשיב, פוטנציאל השיקום שלו והעובדה שכבר ריצה את עונשו בעת הדיון בערעור. באיזון בין עקרונות ההלימה והמידתיות, מחליט בית המשפט להחמיר את העונש ל-12 חודשי מאסר. בסופו של דבר, ערעור התביעה מתקבל, ועונשו של המשיב מוחמר. בית המשפט מדגיש את הצורך באיתות ברור באשר לחומרת עבירות העריקה, במיוחד נוכח אופיו התקדימי של פסק הדין, והמשיב נדרש להתייצב ולרצות את יתרת עונשו.