ת"א 64903-07-18

תקציר

התובע, אדריכל במקצועו, תבע את הנתבע, לקוחו לשעבר, בגין אי תשלום שכר טרחה עבור שירותי אדריכלות שניתנו. התובע טען כי הנתבע חייב לו 123,000 ₪ (בתוספת מע"מ) מלקוחות שסירבו לשלם לו בשל טיפולו הרשלני של הנתבע בבקשות ההיתר שלהם, וכן 8,000 ₪ בגין ביתו הפרטי, מה שהביא אותו לקנס בגין אי ציות לצו הריסה. הנתבע הכחיש את הטענות וטען כי הלקוחות לא שילמו מסיבות שאינן קשורות אליו. הוא גם תבע תביעה נגדית בגין שכר טרחה שלא שולם, ודרש 113,200 שקל. בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שאי התשלום של לקוחותיו נבע מרשלנות הנתבעת. זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי הקנס בגין ביתו נבע ממעשיו של הנתבע, מה גם שהתובע היה מודע לצורך בתיקון התב"ע אך לא עשה כן. לפיכך נדחתה התביעה על סך 123,000 ₪. באשר לקנס על ביתו של התובע, ציין בית המשפט כי לנאשם לא הייתה כל אחריות לצו ההריסה או לקנס שבא בעקבותיו. התובע היה מודע לצו והיה עליו למלא אחריו או לבקש הארכה. ההחלטה שלא לציית הייתה שלו, והוא לא יכול היה להעביר את האחריות לנאשם. לפיכך, גם רכיב זה של התביעה נדחה. התובעת טענה גם ללשון הרע על בסיס "מכתב הקפאה" ששלחה הנתבעת לעירייה, בו ביקשה עיכוב בטיפול בבקשה להיתר בנייה של התובעת בשל אגרות שלא שולמו. בית המשפט מצא כי התובעת לא הוכיחה כי המכתב פורסם מחוץ למשרדו של מהנדס העיר, ולכן תביעת לשון הרע נדחתה. עם זאת, בית המשפט קבע כי מכתב ההקפאה אינו מהווה לשון הרע כשלעצמו וכי לנתבע היה אינטרס לגיטימי לשלוח אותו. בפנייה לתביעה שכנגד, מצא בית המשפט כי הנתבע לא קיבל תשלום עבור חלק מהעבודות שביצע. עם זאת, הנתבע לא הצליח להוכיח את הסכומים שתבע עבור שירותים מסוימים. לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות והעדויות, קבע בית המשפט את הסכומים החייבים בגין כל שירות והגיע למסקנה כי על התובע לשלם לנתבע 53,700 ₪, בניכוז 16,400 ₪ שכבר שולמו. משכך, נדחתה התביעה העיקרית, התביעה שכנגד התקבלה בחלקה, והתובע חויב לשלם לנתבע 53,700 ₪ וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 23,000 ₪ בתוך 30 יום. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על פסק הדין כעניין שבדין.