ת"צ 1978/09

תקציר

המבקשים טענו כי המשיבים, הכוללים עיריות שונות וחברות גבייה, גבו שלא כדין הוצאות אכיפה מאזרחים שסירבו לשלם מיסים או אגרות מסוימות. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם היתה למשיבים סמכות לגבות הוצאות אלה טרם חקיקתן של תקנות מסוימות. בית המשפט מוצא כי אכן הייתה למשיבים סמכות לגבות הוצאות אלה, שכן הדין החל, פקודת המסים (גבייה), מקנה להם במפורש סמכות זו. סמכות זו מצויה גם בפקודת העיריות. בית המשפט מפרש את הפקודה כמתירה גביית הוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה הדרושים באופן סביר לגביית המס. עוד קובע בית המשפט כי תיקון לחוק משנת 2004, המסמיך את שר האוצר לאשר תקנות מסוימות המפרטות את ההוצאות שניתן לחייב, אינו אוסר על העיריות לגבות הוצאות אלה טרם חקיקת התקנה. זאת, משום שהתיקון נועד בראש ובראשונה להבטיח את סבירות ההוצאות וליצור אחדות בין הרשויות השונות בהליך הגבייה. לפיכך, בית המשפט קובע כי תביעתם הראשונה של המבקשים, המערערת על עצם הסמכות לגבות הוצאות אלה, אינה עומדת. חלקה השני של טענת המבקשים נוגע לסבירות שיעורי הגבייה שגובות העיריות. בית המשפט מוצא כי טענותיהם הנוכחיות של המבקשים אינן מהוות הרחבה של טענותיהם הראשוניות, והתייחס לטיוטת התקנות משנת 2004 כדוגמה לתעריפים סבירים. בית המשפט מסכים עם העיריות כי הסתמכותן על טיוטות תקנות אלה, שהוציא שר האוצר, היא סבירה ככלל. עם זאת, בית המשפט מבחין בין פעולות גבייה בעלות עלויות אחידות לבין פעולות שהוצאותיהן משתנות מסרבן אחד למשנהו. לגבי הראשון, בית המשפט מוצא כי התעריפים המקסימליים שנקבעו בטיוטת 2004 יכולים להיחשב סבירים. עבור האחרון, השיעור המרבי אינו יכול להיחשב סביר, שכן הוא אינו יכול לייצג את ההוצאות שהוצאו בפועל. מאחר שהמבקשים לא ניסחו את טענותיהם באופן המבחין בין שני סוגי פעולות גבייה, תביעתם לתביעה ייצוגית נדחית. ככלל, בית המשפט מגיע למסקנה כי למבקשים עילת תביעה מוגבלת בעלת סיכויי הצלחה סבירים, אך בקשתם לתביעה ייצוגית אינה מספיקה ולכן נדחית.