ע"ע 1039/00

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו של סעיף 4 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, המקנה להורים עובדים זכות לקשר להורות. זכות זו כוללת יום עבודה מקוצר, היעדרות מהעבודה בשל מחלת ילד וזכויות הוריות נוספות, והיא ניתנת לעובדים במקומות עבודתם. החוק קובע כי זכות זו מוקנית גם לעובדים שבני זוגם עובדים ואינם מנצלים זכות דומה במקום עבודתם. המקרה שלפנינו עוסק בשוטר גבר, המשיב, שבקשתו ליום עבודה מקוצר נדחתה על ידי המשטרה בנימוק שאשתו, על אף שהיא עובדת, היא עצמאית ואינה נחשבת "שכירה" כאמור בחוק. המשיב טען כי יש להרחיב את פרשנות החוק כך שתכלול גם בני זוג עצמאים, ובית המשפט המחוזי הסכים עמו, מה שהוביל את המדינה לערער על ההחלטה. השופט ש' צור דחה את ערעור המדינה, והסכים עם המשיב ועם בית המשפט המחוזי כי יש לפרש את החוק באופן מרחיב למימוש עקרון השוויון. צור טען כי פרשנות מצמצמת תיצור אפליה בין עובדים שבני זוגם "עובדים" לבין מי שבני זוגם עצמאים, דבר הסותר את עקרון השוויון הקבוע בחוק. השופטת הדגישה גם את המטרות החברתיות והאנושיות של החוק, שמטרתו לחלק את נטל גידול הילדים בצורה גמישה יותר בין בני זוג, וציינה כי הגבלת הגדרת "עובד" תפגע במטרות אלה. השופט ש' טננבאום, לעומת זאת, קיבל את ערעור המדינה, וסבר כי יש להחיל את הפרשנות המילולית של החוק, שתגביל את הגדרת "עובד" לעובדים שכירים. טננבאום טען כי כוונת המחוקק הייתה לאפשר לבני זוג ששניהם שכירים לבחור מי מהם יממש את הזכות ההורית. בסופו של דבר, רוב השופטים, ובהם צור, הסכימו כי יש להעניק למשיב זכות ליום עבודה מקוצר, דחו את ערעור המדינה ואישרו את החלטת בית המשפט המחוזי. השופטים הדגישו את חשיבות פירוש החוקים לשוויון באופן רחב והרמוני, במיוחד אלה הנוגעים לעקרונות יסוד של כבוד ושוויון, הגובר על החשש מפני ניצול לרעה של החוק או קשיים בקביעת הזכאות.