ת"פ 16795-08-23

תקציר

**ניתוח משפטי של הכרעת דין בת"פ 16795-08-23 מדינת ישראל נ' שאולוב ואח'** **מבוא** בית משפט השלום בבאר שבע, בפסק דין מיום 11.05.2026, הכריע בעניינם של דניאל שאולוב ואלי נועם פירוז (להלן: "הנאשמים"), אשר הואשמו בחמש עבירות של חפירה וחיפוש עתיקות ללא רישיון, בניגוד לסעיף 9(א) בצירוף סעיף 37(ב) לחוק העתיקות, תשל"ח-1978 (להלן: "חוק העתיקות"), בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הכרעת הדין מוצאת את הנאשמים אשמים בשתי עבירות, ומזכה אותם בשלוש עבירות, אחת מהן מחמת הספק. **עובדות כתב האישום וטענות הצדדים** כתב האישום ייחס לנאשמים חיפושי עתיקות וחפירות באתרים מוכרזים, תוך שימוש בגלאי מתכות, ופרסום סרטונים המתעדים פעולות אלו בערוץ יוטיוב. לטענת המאשימה, הנאשמים פעלו במטרה לגלות עתיקות, וזאת ללא רישיון מתאים. הנאשמים טענו כי הסרטונים צולמו לצורכי בידור בלבד, במסגרת עיסוקם כיוצרי תוכן. לטענתם, הפעולות צולמו כ"בימוי" (מילא: "play acting" או "staging"), המטבעות והחפצים שנמצאו לכאורה, הושתלו מראש, וגלאי המתכות היו לא תקינים. **המסגרת הנורמטיבית – עבירות לפי חוק העתיקות** * **סעיף 9(א) לחוק העתיקות:** קובע איסור על חפירה או חיפוש עתיקות בכל דרך, לרבות שימוש בגלאי מתכות, ללא רישיון מאת מנהל רשות העתיקות. סעיף זה הינו "סעיף מטרה", כלומר, היסוד העובדתי הוא עצם הפעולה (חיפוש או חפירה), והיסוד הנפשי הוא הכוונה לגילוי עתיקות. האיסור חל בכל מקום, ולא רק באתרי עתיקות מוכרזים, ואינו דורש תוצאה של מציאת עתיקות. * **סעיף 38 לחוק העתיקות:** קובע חזקת כוונה. מי שנמצא באתר עתיקות מוכרז, וברשותו כלי חפירה או גלאי מתכות, וניתן להניח שנעשתה לאחרונה עבודת חפירה במקום, חזקה עליו שהתכוון לגלות עתיקות, אלא אם הוכיח שלא הייתה לו כוונה כאמור. הנטל להפרכת החזקה מוטל על הנאשם. * **סעיף 37(א) לחוק העתיקות:** אוסר על פגיעה או השחתה של עתיקה או אתר עתיקות. עבירה זו אינה תלויה בכוונה לגילוי עתיקות, אלא עצם הפעולה הגורמת נזק לאתר עתיקות מהווה עבירה. **ניתוח פסק הדין – עיקרי הדברים והחידושים המשפטיים** 1. **הבחנה בין מטרות (סעיף 9(א) לחוק העתיקות):** השופטת עמר כהן קובעת כי קיומן של מספר מטרות במעשה אחד אינו שולל את התקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירת מטרה. די בכך שהמטרה הפלילית (גילוי עתיקות) התקיימה, גם אם לא הייתה המטרה הבלעדית או העיקרית. קביעה זו תואמת את הפסיקה הרווחת, לפיה מניעים נוספים אינם גורעים מהתגבשות העבירה, כאשר המטרה הפלילית מתקיימת. 2. **תקינות גלאי המתכות ו"בימוי" הסרטונים:** טענת הנאשמים לפיה הסרטונים בוימו, גלאי המתכות לא היו תקינים, והצפצופים הם אפקט ערוך, נדחתה. השופטת בחנה את הסרטונים ואת עדויות הצדדים, וקבעה כי הצפצופים אותנטיים, כי גלאי המתכות היו תקינים, וכי חלק מהממצאים (כגון באתר 'דיר סנד' ובחוף באשקלון) לא נשתלו. * **חידוש/חיזוק:** בית המשפט ביצע ניתוח מדוקדק של הסרטונים, תוך התייחסות לסנכרון בין הצפצופים לפעולות, עקביות הצלילים, רעשי רקע, תדירות הצפצופים, ואף ניתוח משפטי של אי-הגשת ראיות על ידי הנאשמים (כגון תיעוד גולמי או חוות דעת מומחה) להוכחת טענותיהם. הדבר מדגיש את החשיבות של ראיות אובייקטיביות וממשיות לביסוס טענות הגנה. * השופטת דחתה את טענת הנאשמים לפיה הגלאים היו "ללא מוח" או "ללא תקינות", הן על בסיס בדיקת גלאי שנתפס בבית הנאשם 1, והן על בסיס סתירות בגרסאות הנאשמים עצמם. 3. **אירוע "דיר סנד" (29.04.21):** הנאשמים הורשעו בעבירה זו. השופטת קבעה כי: * האתר הינו אתר עתיקות מוכרז. * שם הסרטון ("יצאנו לחפש אוצרות במבנה עתיק!") והתוכן מעידים על כוונה לחיפוש עתיקות ("אוצר"). * הנאשמים השתמשו בגלאי מתכות וכלי חיפוש, ואיתרו ממצאים מתכתיים. * הטענה לבימוי נדחתה, כאשר הוכח כי נעשו חיפושים ופעולות חפירה בקרקע שלא נחפרה קודם לכן. * הנאשמים לא הפריכו את חזקת הכוונה לפי סעיף 38 לחוק העתיקות. * התנהגות הנאשם 1 (בריחה מהשוטרים, החבאת מפתחות, שבירת טלפון) חזקה את הראיות נגדו. 4. **אירוע "המערה" (30.11.21):** הנאשמים זוכו מעבירה זו. נימוקי הזיכוי: * המאשימה לא הצליחה להצביע על מיקום הסרטון, ולפיכך, לא ניתן היה לקבוע בוודאות כי מדובר באתר עתיקות. * הסרטון הציג כוונה לחקור "מערות מפחידות" לצורכי בידור, ולא חיפוש עתיקות. * הנאשמים לא החזיקו בכלים לחיפוש עתיקות. * עד התביעה הילל זילברקלג עצמו אישר כי תרחיש מציאת כד עם מטבעות במערה הוא נדיר, וכי אינו טוען שהתרחשה כאן עבירה. * העובדה שהנאשמים לא נחקרו לגבי אירוע זה בחקירתם במשטרה, הגם שלא מהווה עילה לפסילת הליך, נלקחה בחשבון. * המטבעות שנמצאו בבית הנאשם 1 (ולכאורה קשורים לאירוע) זוהו כ"זיופי עתיקות" או מטבעות מודרניים. 5. **אירוע "המחפרון" (06.01.22):** הנאשמים זוכו מחמת הספק. נימוקי הזיכוי: * המאשימה לא ידעה להצביע על מיקום האירוע, ולא הוכח כי מדובר באתר עתיקות מוכרז. * העד מטעם ההגנה, מר איתן נחום, זיהה את המיקום כמושב אביאל, והמאשימה לא סתרה זאת. * באתר שאינו מוכרז, נטל ההוכחה על המאשימה להוכיח כוונה לגילוי עתיקות הוא כבד. * למרות שכותרת הסרטון ("חיפשנו אוצר אבוד בשווי מיליוני דולרים") מעלה חשד, המטבעות שנמצאו זוהו כזיופים שנרכשו באלי אקספרס, והיו בהירים וחדשים, בניגוד למטבע עתיק. * ההתנהלות לגבי העד איתן נחום (אי-זימונו לחקירה) עלתה כדי "הגנה מן הצדק". 6. **אירוע "חוף הים אפרידר ברנע" (20.01.22):** הנאשמים זוכו מעבירה זו. נימוקי הזיכוי: * האתר הינו חוף ים באשקלון, המוכרז כאתר עתיקות. * הנאשמים השתמשו בגלאי מתכות, והשתמשו בכף סינון. * הממצאים (צמיד עם מטבעות, פותחן, תליון, מנעול) הראו סימני קורוזיה, מה שמעיד לכאורה על הימצאותם בים זמן ממושך. * **החידוש המרכזי:** השופטת קבעה כי כוונת הנאשמים, כפי שנלמדה מהסרטון ("חיפשנו אוצרות עם גלאי מתכות בזמן סערה מצאנו צמיד מפוצץ יהלומים"), הייתה ממוקדת בחיפוש זהב ותכשיטים שאבדו למתרחצים, ולאו דווקא עתיקות. בהסתמך על פסיקה קודמת (ת.פ (שלום פ"ת) 10969-08-11 רשות העתיקות נ' נאהד בדרן), נקבע כי חיפוש אחר דברים יקרי ערך, כמו זהב, אינו מהווה חיפוש עתיקות כהגדרתו בחוק. * הנאשמים הרימו את הנטל להוכיח שלא הייתה להם כוונה לחפש עתיקות. 7. **אירוע "נחל ניצנה" (12.05.22):** הנאשמים הורשעו בעבירה זו. נימוקי ההרשעה: * האתר הינו אתר עתיקות מוכרז. * כותרת הסרטון ("חיפשתי זהב עם גלאי מתכות על הגבול עם מצרים") והתוכן מעידים על חיפוש "אוצר" מתקופת הטורקים. * **הכרעה פרשנית:** השופטת קיבלה את עמדת המאשימה, לפיה חיפוש באתר עתיקות מוכרז, גם אם כוונתו המוצהרת היא למצוא פריט שאינו עתיקה (כגון זהב מהתקופה העות'מאנית), עדיין מהווה חיפוש עתיקות. הסיבה לכך היא "שחוטא למטרת החוק ולתכליתו", שכן "כל אחד יכול להיכנס לאתר עתיקות ולהכריז כי הוא מחפש אבל לא עתיקות". * הנאשמים השתמשו בגלאי מתכות באתר, ונעשו פעולות חיפוש וחפירה, למרות שהיו מודעים לאיסור. * הם לא הפריכו את חזקת הכוונה לפי סעיף 38 לחוק. * השופטת דחתה את פרשנותו של הנאשם 1, לפיה "להעביר גלאי" אינו "לחפש", והדגישה כי סעיף 9(א) אוסר "חיפוש עתיקות בכל דרך אחרת". 8. **הבחנה בין עבירות לפי חוק העתיקות (סעיפים 9 ו-37):** השופטת הבחינה באופן ברור בין עבירת חפירה וחיפוש עתיקות ללא רישיון (סעיף 9(א)), הדורשת כוונה לגילוי עתיקות, לבין עבירת פגיעה באתר עתיקות (סעיף 37(א)), שהיא עבירה נפרדת ואינה תלויה בכוונה. * **חידוש/הבהרה:** השופטת הדגישה כי אף אם הנאשמים ביצעו חפירה באתר עתיקות לצורך שתילת חפצים (ולא לגילוי עתיקות), לא ניתן היה להרשיע אותם בעבירה לפי סעיף 37(א) מאחר שהמאשימה לא יחסה להם עבירה זו בכתב האישום, ולא עתרה להרשיעם בה. בכך, נמנעה הרשעה "במעבר" לעבירה שלא הועמדו בגינה לדין. 9. **"אי ידיעת החוק":** טענת הנאשם 2 בדבר אי-הכרות עם חוק העתיקות נדחתה. השופטת קבעה כי מדובר בעבירה מסוג "Mala Prohibita" (אסורה בחוק), וטענת "אי ידיעת החוק" אינה פוטרת מאחריות, למעט במקרים חריגים של טעות בלתי נמנעת. הנאשמים אף ידעו כי אסור להימצא באתר עתיקות עם כלים לחיפוש, כפי שעולה מטענתם כי השתמשו בגלאים לא תקינים. **סיכום והשלכות** בית המשפט זיכה את הנאשמים משתי עבירות (מערה, חוף ים) ומהעבירה הנוספת מחמת הספק (מחפרון), תוך שהוא קובע כי התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה לגבי כוונתם לחפש עתיקות, או שהממצאים לא התאימו להגדרת עתיקה. עם זאת, הנאשמים הורשעו בשתי עבירות (דיר סנד, נחל ניצנה). בהקשר זה, ההכרעה בעניין נחל ניצנה מהווה **חידוש משפטי משמעותי**, בקובעה כי חיפוש באתר עתיקות מוכרז, גם אם כוונתו המוצהרת היא למצוא פריט שאינו מוגדר כ"עתיקה" (כגון זהב מהתקופה העות'מאנית), עדיין מהווה עבירת חיפוש עתיקות, וזאת על מנת לשמר את תכלית החוק. פסק הדין מדגיש את החשיבות של היסוד הנפשי (הכוונה) בעבירות לפי חוק העתיקות, אך גם את הפרשנות הרחבה שיכולה ניתנת למונח "חיפוש עתיקות", במיוחד כאשר הפעילות מתבצעת באתרים מוכרזים. בנוסף, פסק הדין מדגים את הקושי בהוכחת "בימוי" לעומת פעילות אמיתית, ואת חשיבות הראיות האובייקטיביות, ובפרט ניתוח הסרטונים עצמם. ההבחנה בין עבירות סעיף 9 ו-37 מהווה הבהרה משפטית חשובה.