ת"א 1243/98

תקציר

עיזבונו של המנוח, אבו דאיה, והתלויים בו הגישו תביעה נגד מדינת ישראל ובית החולים שערי צדק, בטענה כי מעשיהם של עובדי הנתבעים גרמו למותו של דאיה. עם זאת, התובעים לא הגישו חוות דעת רפואית תקפה המבססת קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעים לבין מותו של דאיה, כנדרש בתקנה 127 לסדר הדין האזרחי. כתוצאה מכך, הנתבעים דחו את התביעה על הסף. חוות הדעת שצורפה לתלונה, שחיבר פרופ' יהודה היס, לא הייתה מספקת שכן היא לא עמדה בדרישות הרגולטוריות. למרות זאת, בית המשפט סירב לדחות את התביעה לאלתר. היה לה שיקול דעת לעשות כן, אך היא העדיפה החלטה עניינית לגופו של עניין. תקנה 127 פורשה בצמצום, ובית המשפט קיבל את העובדה שחוות דעתו של פרופ' היס, יחד עם חקירתו הנגדית, הצביעו על קשר סיבתי סביר. נטל ההוכחה, קבע בית המשפט, ייפול על התובעים לבסס את הקשר הסיבתי. בנוסף, דחה בית המשפט את תחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, המעביר את נטל ההוכחה, שכן לא התקיימו הדרישות לתחולתו. תחת זאת, הציע בית המשפט לחקור את פרופ' היס, לקבוע מועד לחקירתו הנגדית ולאפשר לתובעים להציג ראיות רפואיות נוספות הקשורות לחוות הדעת. השופט הדגיש את הזכות החוקתית לגישה לצדק ופירש את הדרישות הפרוצדורליות בזהירות כדי להימנע מחסימת הגישה לערכאות.