רע"א 2855/20

תקציר

פסק הדין עוסק בשאלה כיצד יש לפרש את "אותה לשון הרע" בהקשר של פסיקת פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק, כמפורט בסעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט בוחן האם פרסומים חוזרים ונשנים של תוכן מכפיש מהווים לשון הרע נפרדת או זהה, ומשפיעים על מספר הפיצויים שנפסקו. ההחלטה מציינת את הערך הגבוה של הגנה על שמו הטוב של אדם, במיוחד לאור אופייה של המדיה החברתית, העלולה להחריף את הפגיעה בלשון הרע בשל היקפה הרחב וקביעותה. למרות שמטרתו להקל על הצדדים הנפגעים על ידי מתן פיצוי ללא נזק מוכח, פסק הדין מכיר בביקורת על כך שחוקים אלה עלולים לפצות את הקורבנות בהשוואה לסעדים הרחבים יותר הקיימים בתביעות נזיקין מסורתיות. בית המשפט מפעיל מבחני עזר שונים, לרבות תוכנם של פרסומים, הזמן שחלף בינם לבין הפלטפורמות בהן נעשה שימוש, על מנת לקבוע האם פרסומים שונים ייחשבו לאותה לשון הרע. בסופו של דבר, בית המשפט פוסק פיצוי סטטוטורי המבוסס על פרשנות דקדקנית המשלבת גורמים אלה, ומבטיח כי היא עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק להרתיע מפני לשון הרע תוך מתן סעדים מתאימים. ההחלטה מחזקת את האיזון בין הגנה על השם הטוב לבין שמירה על חופש הביטוי במרחב הדיגיטלי.