ע"א 217/68

תקציר

פסק הדין סובב סביב סוחר מט"ח מוסמך שרכש 120,000 דולר מבנק ישראל ב-8 בפברואר 1962, רק כדי ששער החליפין ישתנה למחרת. השער החדש הוחל על כל עסקאות המט"ח, מה שגרם למחלוקת לגבי השער שאמור לחול על רכישת הסוחר. הסוחר טען כי חלק מהרכישה, 101,125 דולר, היה מיועד ללקוח, והוא יזם את הצעדים הדרושים לפני שינוי השער. עם זאת, הממונה על מטבע החוץ סירב להאמין לסוחר, מה שהוביל אותו לעתור לבג"ץ. בג"ץ נימק את עמדת המפקח, בקובעו כי יש להחיל את השער החדש, והורה לסוחר למכור לשר האוצר את יתרת המט"ח בשער הישן, ולמעשה חייב אותו לשלם את ההפרש בשערים. הסוחר סירב, והמדינה ביקשה להשיב את ההפרש באמצעות בתי המשפט. התיק הסתיים בפסק דין מקוצר נגד הסוחר, כאשר בית המשפט דחה את הגנתו. הסוחר ערער, אך בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט העליון קבע כי למדינה קמה עילת תביעה לפי תקנות ההגנה (מימון), תש"א-1941, והיריבות בין הסוחר למדינה נבעה מהחוק ולא ממערכת יחסים חוזית. היא גם אישרה את קביעת בג"ץ כי הסוחר לא ביצע כל עסקה בנוגע לסכום השנוי במחלוקת לפני שינוי השער, וממצא זה היווה מכשול משפטי בכל משפט נוסף. עוד הבהיר בית המשפט העליון כי קביעת שערי החליפין נתונה לסמכותו הבלעדית של בג"ץ והחלטתו כובלת את שני הצדדים. לבסוף, קבע בית המשפט כי ניתן לפתור את התיק בהליך של פסק דין מקוצר בהיותו נופל בגדר הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963. לפיכך נדחה הערעור, והסוחר חויב לשלם הוצאות.