עת"מ 63375-02-23

תקציר

השופט, אשר קולה, החליט לדחות את העתירה במלואה. העותרת נמנעה מלערער על החלטות המשיבים בשנת 2021 במועד, דבר שלבדו מצדיק את דחיית העתירה הנוכחית. יתר על כן, העותר לא מיצה את כל אפיקי העתירה המנהלית – למשל, כנגד המשיב השני ניתן היה להגיש התנגדות תוך 45 יום, דבר שהעותר לא עשה. נוסף על כך, הטענות כנגד המשיב השלישי היו חסרות בסיס, שכן לא הוגשה בקשה חתומה כדין בכתב לקבלת רישיון עסק. לגופו של עניין, השופט לא מצא פגם בהחלטת המשיבים שלא להאריך את הסכם ההרשאה, דבר העולה בקנה אחד עם סמכותם והפעלה סבירה של שיקול דעתם. שימושה בפועל של העותרת בחלקה כתחנת מעבר לפסולת היה שונה באופן מהותי מהשימוש המאושר כמפעל מרגמות. גם אם העותרת הייתה מקבלת היתר להשתמש במקרקעין כתחנת מעבר לפסולת, הרי שהיתר זה פקע יחד עם הסכם ההרשאה ביום 29.11.2020. מכאן, שהמשיבים היו רשאים לסרב לחידוש, במיוחד נוכח העובדה שהמקרקעין הוקצו ללא מכרז – חריג לכלל שיש להחילו. המשיבים היו מנומקים בהחלטתם גם משום שהעותרת הפרה את תנאי הסכם ההרשאה והחוק בכך שהפעילה אתר לסילוק פסולת ללא האישורים הנדרשים. יתר על כן, העותר היה מודע לסיכונים שהוא נוטל בכך שהמשיך לפעול מעבר למועד פקיעת הסכם ההרשאה, ולא יכול היה לטעון כי הוטעה על ידי המשיבים. השופטת דחתה גם את טענות העותרת בדבר אפליית עסקים אחרים, והדגישה כי לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) יש פררוגטיבה להחליט על תוקפם ומשכם של הסכמים. לבסוף, דחתה השופטת את טענותיה האחרות של העותרת, לרבות אלה הנוגעות להארכות זמן בשל מגפת הקורונה, היעדר הנמקה בהחלטת רמ"י ופגיעה בעובדים – וקבעה כי הן חסרות בסיס, מה גם שהעותרת לא הביאה כל ראיה לפגיעה הנטענת. לסיכום, הורה השופט אשר קולה על מחיקת העתירה ועל סילוקו המיידי של העותר, לצד תשלום שכר טרחת עורך דין למשיבים בסך 18,000 ₪. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 19.7.2023.