ע"א 4600/91

תקציר

במחלוקת משפטית בה היו מעורבים המערערים והבנק בנוגע לניהול כושל וכפייה לכאורה בפתיחת חשבונות חיסכון, אישר בית המשפט העליון החלטה לדחות את מרבית התביעות על יסוד תקופת ההתיישנות. המערערים טענו כי הבנק סיפק ייעוץ מפריע בהשקעות, גבה ריבית יתר וביצע הונאה. לטענתם, תקופת ההתיישנות צריכה להתחיל מהמועד שבו גילו את התרמית הנטענת ולא ממועד ביצוע העסקאות. עם זאת, בית הדין מצא כי הדחייה הייתה ראויה שכן התביעות הוגשו לאחר תקופת ההתיישנות. היא הדגישה כי תקופת ההתיישנות במקרים של רשלנות או ניהול כושל של חשבונות חיסכון מתחילה במועד ההשקעה, ויש לפרט במפורש את ההונאה בתביעה. טענות חלופיות שהסתמכו על סעיפי חוק שונים וטענות לאי ידיעת העובדות נדחו בשל ידיעת המערערים והיעדר טענות מפורטות לתרמית בתביעה הראשונה. בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעות אכן התיישנו מאחר שלא התקיימו התנאים המשפטיים הנדרשים להארכה, אישר את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר והטיל על המערערים שכר טרחת עורך דין.