ת"א 41568-06-12

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בעלות על קרקע שראשיתו בעסקה משנת 1966. התובעת, שייצגה את אביהם המנוח, טענה כי תביעתם של הנתבעים למקרקעין אינה תקפה בשל עסקה אחרת שביצע לכאורה אביהם. עם זאת, זכויות הנתבעים במקרקעין נקבעו באמצעות עסקת 1966, והודאת התובע בעסקה זו מסמלת את תחילתה של תקופת ההתיישנות. על פי הדינים הקודמים החלים על העסקה, הנתבעים מחזיקים בזכות שוויונית. יתר על כן, הליכי הפשרה הנוגעים למקרקעין לא הסתיימו, כלומר זכויות הנתבעים נותרו בתוקף. השופטת קבעה כי תקופת ההתיישנות עליה מפעיל התובע היא פרוצדורלית ולא מהותית, כלומר אינה מוחקת את זכויות הנתבעים אלא רק מהווה חסם לתביעתן. מאחר שהנתבעים לא דרשו כל פעולה מהתובע, תקופת ההתיישנות אינה חלה במקרה זה. זאת ועוד, מאחר שהתובע הכיר בזכויותיהם המהותיות של הנתבעים, תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד ההודאה או, לכל המאוחר, ממועד בו התובע לא מילא את חובתו להעביר את זכויות הנתבעים. השופט הגיע למסקנה כי הנתבעים זכאים לכך שזכויותיהם יירשמו בספר המקרקעין, משימה שביצע רשם המקרקעין, ודחה את תביעת התובע. התובע חויב בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורכי הדין של הנתבעים, וצווי מניעה זמניים בוטלו, בדחייה עד ליום 1.8.2014, כדי לאפשר לתובע להמשיך בהליכי ערעור.