ת"א 70402/00

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לתביעה שהגישו חברה ומנהלה נגד בנק. הבנק סירב לפדות צ'קים רבים שנמשכו על חשבון החברה, בנימוק של חריגה ממסגרת האשראי. הצ'קים הוחזרו עם סימונים המציינים את סיבת החזרתם. התובעים טענו כי מדובר בלשון הרע הן על החברה והן על מנהלה, שכן הדבר אותת בפומבי על מצוקתה הכלכלית של החברה וקריסת עסקיה. הבנק הגן על מעשיו, טען להגנות משפטיות וטען כי קריסתה הפיננסית של החברה הייתה בלתי נמנעת ללא קשר לסירוב הצ'קים. בית המשפט פסק לטובת התובעים, וקבע כי פעולות הבנק מהוות לשון הרע. בית המשפט קבע כי החזרה שלא כדין של שיקים עלולה לפגוע באופן משמעותי במוניטין של אדם או חברה בתחום העסקי והכלכלי, וכי רישומי הבנק על גבי השיקים וההודעות הבאות לבנק ישראל ממלאים את חובת הפרסום בחוק לשון הרע. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת הבנק כי פעולותיו מוגנות כחובה על פי דין, וציין כי חובות הבנק לפי חוק שיקים ללא כיסוי חלות רק כאשר החזרת השיק הייתה כדין, מה שלא היה המקרה כאן. בית המשפט הורה לבנק לשלם לתובעים פיצוי בסך 45 אלף שקל, בתוספת ריבית, אגרת בית משפט ושכר טרחת עורך דין. סכום זה היה נמוך מהפיצוי המקסימלי שנתבע, כאשר בית המשפט ציין את ההקשר של סירוב הצ'קים ואת הקשיים הפיננסיים הרחבים יותר של החברה. פסק הדין ניתן לטובת שני התובעים, ביחד ולחוד.