ת"פ 47708-11-18

תקציר

השופטת הקדימה את הכרעת הדין בקובעה כי לא ניתן להסיק, על סמך הראיות שהציגה התביעה, כי האירוע שתיארו המתלוננת וילדיה התרחש. זאת, בשל חוסר העקביות בעדויותיהם, בשילוב הרושם החיובי שיצרה עדותו של הנאשם. השופטת הדגישה כי בהיעדר ראיות או עדים אובייקטיביים, לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי הנאשם דחף את המתלוננת, כנטען. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה האם הנאשם דחף את המתלוננת אם לאו, כאשר גרסת התביעה לאירועים סותרת בנקודה מרכזית זו על ידי הנאשם. השופטת הדגישה מספר סתירות בעדויות המתלוננת וילדיה, ובהן האם המתלוננת נפלה כתוצאה מהדחיפה, ותפקידו של בנה של המתלוננת באירוע. הודעתו של הבן במשטרה הייתה שונה מהותית מעדותו בבית המשפט, שהטילה ספק באמינותו. זאת ועוד, האלימות שהפעילה בתה של המתלוננת כלפי רכושו של הנאשם, בשילוב עם אופייה האנוכי של עדותה של המתלוננת בנוגע להתקנת החלונות, ערערו אף הם את עניינה של התביעה. השופט ציין כי בעוד שבעדויות עדי התביעה היה חוסר עקביות, עדותו של הנאשם הייתה עקבית ואמינה. גרסתו של הנאשם לאירועים נותרה ללא שינוי מאז חקירתו הראשונית במשטרה, ועדותו בבית המשפט הותירה רושם חיובי יחסית. השופט התייחס גם לחלק מטענות התביעה, כגון היעדר הודעה מוקלטת של הנאשם על אירוע הדחיפה, ואי זימון הנאשם למשפץ שנכח במקום כעד. השופט מצא כי נקודות אלה לא החלישו באופן משמעותי את תיק ההגנה, במיוחד לאור הרושם שהותירה עדותו של הנאשם. חקירת המשטרה ספגה ביקורת גם על חוסר עומקה, שכן היא הסתמכה אך ורק על עדויות הצדדים המעורבים, ללא כל פעולה מהותית נוספת או עימות בין הצדדים. בסופו של דבר קבע השופט כי קיימים ספקות סבירים לגבי הטענה המרכזית של התביעה – שהנאשם דחף את המתלוננת. ספקות אלה, המצויים בליבת התיק, הצדיקו את זיכויו של הנאשם. עוד הדגישה השופטת כי גם אם לא היו ספקות סבירים, גרסת הנאשם לאירועים – לפיה לא פגע במתלוננת – הייתה מתקבלת. לפיכך, הנאשם זוכה.