ת"א 34788-10-18

תקציר

התובע, בעל נכס, תבע ערב, יאיר, על חובו של השוכר, ששכר מהתובע שתי חנויות. החנות הראשונה הושכרה בשנת 2013, ויאיר חתם על כתב ערבות לחנות זו. בשנת 2016 עבר השוכר לחנות שנייה קטנה יותר עקב קשיים כלכליים, וחוזה השכירות שונה בהתאם. התובע טען כי הערבות עליה חתם יאיר חלה על שתי החנויות וכי הוא אחראי לחוב שהותיר אחריו השוכר בעת נטישת החנות השנייה בשנת 2018. חוב זה, לטענת התובעת, הסתכם בכ-383,000 ₪, אשר הופחת לכ-310,000 ₪ לאחר חילוט הערבות הבנקאית. יאיר טען כי ערבותו היא רק לחנות הראשונה וכי החנות השנייה מהווה הסכם חדש בו לא היה מעורב. עוד טען כי התנהלותו של התובע, שאפשרה לחוב להצטבר מבלי ליידע אותו, פטרה אותו מחובתו כערב. בית המשפט בחן את הסכם השכירות ואת כתב הערבות ופסק לטובת יאיר. נקבע כי לשון שטר הערבות ציינה בבירור כי הוא חל על ההתחייבויות על פי החוזה הספציפי לחנות הראשונה, ויאיר לא היה מעורב בהסכם השני. בנוסף, הימנעותה של התובעת מליידע את יאיר על חובו החוזר של השוכר ולאכוף את דמי השכירות במועד, אינה עולה כדי התנהלות שיש בה כדי לפטור את הערב לפי סעיפים 6 ו-26 לחוק הערבות. יתר על כן, התובע לא סיפק ראיות מספיקות לחוב הנטען והסתמך במידה רבה על מסמכים שלא הוצגו בבית המשפט. מהכרטיס שהציגה התובעת עולה כי החובות שולמו מעת לעת ולא נותרו בפירעון בתום תקופת השכירות של החנות הראשונה. לפיכך, נטל ההוכחה, שהיה מוטל על התובע, לא התקיים. מטעמים אלה נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.