ע"פ 224/91

תקציר

המערער הועמד לדין בגין בניית בית בן שתי קומות ללא היתר, אך זוכה מחמת התיישנות. המשיב ביקש צו הריסה לפי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה, אשר נעתר על ידי בית המשפט. המערער ערער על החלטה זו. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הנסיבות מצדיקות את הפעלת סמכותו של בית המשפט להורות על הריסת המבנה. בית המשפט פירט את ההיסטוריה של הבנייה, שנבנתה במשך כמה עשרות שנים, וציין כי כתב האישום הוגש 46 שנים לאחר בניית החלק הראשון ויותר מ-15 שנה לאחר התוספת האחרונה. ההוראה הנדונה אפשרה לבית המשפט להורות על הריסה גם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ושני הצדדים הסכימו כי הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט קבע כי יש לעשות שימוש בצו הריסה במשורה ובזהירות, והוא נועד להגן על אינטרסים ציבוריים, כגון כאשר הבנייה גרמה מטרד לציבור או הפריעה לתכניות מאושרות. המשיב לא הוכיח כי המבנה גרם לתקלה ציבורית כלשהי או סיכל תכניות כלשהן, וניסיונו להשתמש בצו ההריסה כמנוף לא היה לגיטימי. כמו כן, הקרקע עליה שכן המבנה הוכרזה כקרקע חקלאית לאחר שרוב הבנייה כבר הייתה בתוקף. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי הנסיבות אינן מצדיקות צו הריסה, וביטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר.