ת"א 38222-04-10

תקציר

התובעת, עובדת הנתבעים, תבעה אותם בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה, ותבעה פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, לאחר שנטען כי נפצעה בנפילה בעבודה והושפלה על ידי מעסיקה. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי בהגשה, וכי גרסת התובעת לאירועים שהובילו לפציעתה אינה נכונה. עוד נטען, כי גם אם התאונה אירעה כפי שתיארה התובעת, הרי שהנתבעים לא התרשלו, וכי רשלנותה של התובעת עצמה גרמה לתאונה. בנוסף, הנתבעים הכחישו את הטענות להשפלה וטענו כי הדברים שיוחסו למעסיק אינם מהווים לשון הרע. השופטת פתחה בהתייחסות לטענתם המקדמית של הנתבעים בדבר השיהוי בהגשת התביעה. הם טענו כי ההגשה המאוחרת גרמה להם נזק ראייתי בלתי הפיך וביקשו לדחות את התביעה. השופטת ציינה כי בעוד שעל הנתבעים להוכיח כי התובעת זנחה את זכותה לתבוע או כי מצבם הורע עקב השיהוי, מעדותה של התובעת עולה כי העיכוב נגרם בשל חששה לאבד את מקום עבודתה. לפיכך, השופט הגיע למסקנה כי אין מקום לדחות את התביעה בנימוקים אלה. לגופה של התביעה, בחן השופט תחילה את טענת הרשלנות. הם הסכימו כי המעסיק חב חובת זהירות כללית כלפי העובד, הכוללת נקיטת אמצעים סבירים להבטחת בטיחות העובד. השופט קבע כי היה על הנתבעים לצפות מראש את הנזק שאירע וכי חובת הזהירות הקונקרטית שלהם הופרה. השופטת קיבלה את גרסת התובעת לאירועים, ומצאה את עדותה אמינה, עקבית ונתמכת בראיות אחרות. עוד נמצא כי הנתבעים לא נקטו אמצעי זהירות סבירים, כגון הצבת שלטים או אכיפת נהלים, על מנת להבטיח את בטיחות העובדים. עם זאת, השופטת הסתמכה על חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, לפיה אין קשר סיבתי בין פציעתו של התובע לבין התאונה. עם זאת, נפסק לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין כאב וסבל כתוצאה מהתאונה. באשר לתביעה בגין הפרת חובה חקוקה, ציינה השופטת כי התובעת לא התייחסה להוראות חוק ספציפיות כלשהן ולכן התביעה לא טופלה. בנושא לשון הרע קיבלה השופטת את גרסת התובעת לאירועים וקבעה כי המעסיק צעק עליה וכינה אותה "טיפשה". השופטת קבעה כי דברים אלה, שנאמרו ללא התגרות במקום העבודה ובנוכחות אחרים, מהווים לשון הרע, שכן יש בהם כדי להשפיל את התובעת בעיני הציבור ולפגוע בה מקצועית. הנתבע חויב לשלם לתובע פיצויי לשון הרע בסך 15,000 ₪. בסיכומו של דבר, חויבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ פיצויים, בצירוף שכר טרחת עורך דין, שכר טרחת מומחה והוצאות נוספות. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה אמור להתבצע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.