ת"פ 3100/07

תקציר

הנאשם הואשם בעבירה של חבלה בכוונה להטיל מום, בכך שדקר לכאורה את המתלונן יחד עם אחיו ואחרים. האירוע התרחש כאשר רכבו של המתלונן נחסם על ידי רכב מסחרי, ממנו יצאו שני רעולי פנים ותקפו אותו. הנאשם ואחיו, שלא היו רעולי פנים, יצאו גם הם מהרכב כשהם אוחזים בסכינים. הנאשם ואחיו דקרו את המתלונן בראשו ובצווארו וגרמו לו לחבלות מרובות. להגנתו טען הנאשם כי באותה עת רעה כבשים במרעה ונודע לו על הדקירה רק מאוחר יותר. עוד ציין כי לא התייצב במשטרה משום שהואשם שלא בצדק בדקירה קודמת ואינו מעוניין להיעצר לחקירה ממושכת. בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת אמינה, וציין כי היא נותרה עקבית לאורך כל החקירה והמשפט. יתרה מכך, המתלונן זיהה במדויק את אחיו של הנאשם כאחד התוקפים, שהודה אף הוא בדקירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי זיהויו של המתלונן את הנאשם כדוקר השני היה אמין, למרות פסילתו החלקית במהלך המשפט. מנגד, בית המשפט מצא את גרסתו של הנאשם כחסרת אמינות, במיוחד נוכח הימנעותו מדיווח מיידי על האליבי שלו והתחמקותו מחקירה במשטרה. עוד ציין בית המשפט כי עדותו של אחיו של הנאשם תומכת בגרסתה של המתלוננת. ככלל, קבע בית המשפט כי התביעה הצליחה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר והרשיע אותו בחבלה בכוונה להטיל מום. השופטת הדגישה כי בתקיפות קולקטיביות מסוג זה, יש לראות בכל משתתף עבריין עיקרי, ללא קשר לתפקידיו האישיים, וגזרה את דינו של הנאשם בהתאם.