ע"א 3889/00

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעורו של המערער מס' 1, אשר נחשד בטעות על-ידי חיילי צה"ל כאיום בעת נסיעתו בשומרון. למרות שלא ראה את החיילים, הוא לא עצר בעת שהורו לו, מה שהוביל את החיילים לפתוח באש ולפצוע אותו. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי בעוד שלחיילי צה"ל חלה ככלל חובת זהירות מושגית, לא הייתה חובה קונקרטית כלפי המערער באירוע הספציפי בשל הנסיבות המקלות, לרבות מתיחות לאחר הטבח האחרון. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי לחיילים יש חובת זהירות כלפי אזרחים במהלך פעולות הכרוכות בשימוש בנשק. בפסק הדין הודגש כי חובה זו אינה נוגעת רק לקיום פקודות צבאיות אלא כרוכה גם בפעולה סבירה, המאפשרת לנפגעים לתבוע פיצויים בגין נזקים. בית המשפט עמד על האופן שבו מדיניות שיפוטית ראויה תומכת בהכרה בחובת זהירות זו, במיוחד כאשר מתברר כי חשוד הוא חף מפשע. בית המשפט העליון חלק על עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא התקיימה חובה קונקרטית, וקבע כי לחיילים אכן הייתה חובה כלפי המערער. למרות שאחד החיילים הפר את הוראות הפתיחה באש בכך שלא ירה לעבר גלגלי הרכב, קבע בית המשפט כי הנסיבות מצדיקות את מעשיהם של החיילים מבלי להפר את חובת הזהירות המוטלת עליהם. פסק הדין קבע כי לא אירעה רשלנות, גם אם ייתכן שנעשו טעויות בשיקול הדעת בלהט הרגע, ובכך חיזק את העובדה שפעולות סבירות בתנאים חריגים לא תמיד מתיישבות היטב עם הנהלים המקובלים. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור, בקובעו כי החיילים פעלו באופן סביר תחת לחץ הרגע, למרות פציעתו של המערער, ודחה פסיקת הוצאות בשל הניואנסים הספציפיים של התיק.