עת"מ 51336-09-22

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את בקשת העותרים לאפשר למספר גדול יותר של מורי דרך פלסטינים להדריך טיולים בתוך ישראל. זאת משום שהנספח התיירותי – הסכם בינלאומי בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית – אינו מעניק לאנשים זכויות ישירות לתבוע סעד מהמדינה. הנספח, שלא נקלט בדין הישראלי המקומי, אינו קובע את מספרם הספציפי של רישיונות ואינו מפרט את התנאים להענקתם. משכך, הסעד המבוקש על ידי העותרים אינו נדרש. זאת ועוד, התקנות הישראליות קובעות כי על מורי הדרך בישראל להיות תושבי ישראל ולעבור בחינות הסמכה בארץ, תנאים שהעותרים אינם מקיימים. עוד קבע בית המשפט כי אין באפשרותו להתערב בשיקול דעתו הרחב של המשיב בניהול יחסי החוץ והמדיניות עם הרשות הפלסטינית. טענות האפליה של העותרים, הטוענות כי מדריכים פלסטינים מופלים לרעה לעומת מדריכים ישראלים, אינן מזכות אותם בסעד המבוקש. ההיתרים הזמניים שניתנו ל-50 מדריכים פלסטינים, שלטענת העותרים יש להאריכם להם, היו תוצאה של הסכמים מדיניים ולא עוגנו במשפט המקומי. בית המשפט קבע כי על המשיב להתייחס לאי חוקיותם של היתרים אלה, אך בכל מקרה אין בהם כדי לחייב את המשיב ליתן היתרים לעותרים. לבסוף, בית המשפט לא התייחס לטענות המשיב בדבר שיהוי וחוסר תום לב עקב דחיית העתירה מהטעמים דלעיל. העותרים אחראים לשכר טרחת עורך הדין של המשיב, בסך 10,000 ₪.