רע"א 9030/99

תקציר

בפסק הדין בעניין זכאותו של מערער לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אישר בית המשפט העליון פסקי דין קודמים ששללו פיצוי בגין נהיגתו של המערער ברכב ללא הגה כוח, דרישה מחייבת ברישיון הנהיגה שלו בשל מחלת שרירים. למרות שהמערער טען כי ההפרה הייתה של הגבלת רישיון בלבד ולא של היעדר מוחלט של רישיון, מצא בית המשפט כי עבירה זו מהווה נהיגה ללא רישיון תקף. פסק הדין הדגיש את התכליות הכפולות של חוק הפיצויים: המטרה החברתית של מתן פיצוי לנפגעי תאונות דרכים, והמטרה המרתיעה להרתיע מפני התנהגויות המסכנות באופן משמעותי את שלום הציבור, כגון נהיגה בניגוד להגבלת רישיון. בית המשפט ראה באי העמידה בדרישות ההיגוי החשמלי פגם מהותי, ולא טריוויאלי, הפוגע בבטיחות בדרכים, ובכך מצדיק את שלילת הפיצוי. פסיקה זו מתיישבת עם סעיף 7(3) לחוק, המחריג מהטבות פיצויים אנשים הנוהגים ללא רישיון מתאים. בית המשפט הדגיש כי מדובר בסוגיה של תקנת הציבור בשל הסיכונים המוגברים הכרוכים באי עמידה בדרישות בטיחות חיוניות. ההחלטה משקפת עמדה מונעת נגד התנהגות מסוכנת בכבישים, ובכך תומכת הן בטוהר המידות של בטיחות הציבור והן בעקרונות העומדים בבסיס דרישות החקיקה לנהגים. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער נושא בהוצאות משפט.