עת"מ 8747-05-10

תקציר

העותרים טענו כי ליזמים לא הייתה סמכות להגיש תכנית לאיחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, ולכן יש לבטל את ההחלטה לאשר את התוכנית. עוד טענו כי החלטת הוועדה המקומית בדבר כתב שיפוי מהיזמים אינה ראויה. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה משום שהוגשה בשיהוי ובהיעדר עילה לפי מבחני המשפט המינהלי. עוד טענו כי ליזמים, כבעלי עניין, יש זכות להגיש את התוכנית. בית המשפט מצא כי טענת העותרים בדבר חוסר סמכותם של היזמים להגיש את התכנית לא הועלתה בזמן, שכן היא נדחתה על ידי המועצה הארצית בשנת 2004 והעתירה הוגשה רק שנים לאחר מכן. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הטענה נעדרת שחר, שכן יש לבחון בכל מקרה לגופו את היקפו של "כל מי שיש לו עניין במקרקעין" על פי נסיבותיו. בהינתן שההליך התכנוני נמשך שנים רבות, תביעתם המאוחרת של העותרים תפגע באינטרס הוודאות התכנונית ובאינטרס ההסתמכות של היזמים והרוכשים. לפיכך, העתירה נדחתה ככל שנגעה לזכות היזמים להגיש את התוכנית. באשר לכתב השיפוי קבע בית המשפט כי לעותרים זכות ערעור על החלטת הוועדה המקומית, שכן מדובר בהחלטה מהותית שאין לה אפשרות אחרת לערער. עם זאת, הערר אכן הוגש באיחור של כ-6 חודשים, והעותרים לא ביקשו הארכה. גם בית המשפט דחה את העתירה לגופה, והסכים עם החלטת המועצה הארצית כי כתב השיפוי שהכינו העותרים היה חריג ונועד לסכל את התוכנית. דרישת השיפוי צריכה להיעשות בתום לב, וטענת העותרים בדבר גל תביעות הפיצויים הצפוי לא נתמכה בנתונים מספקים. לפיכך, אין להתערב בהחלטת המועצה הארצית, שקבעה כי הטענה בדבר כתב השיפוי אינה סבירה. משכך, העתירה נמחקה במלואה, והעותרים חויבו לשלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.