תאד"מ 23139-06-21

תקציר

השופט דחה את מרבית טענות התובעים לאחר ששקל בכובד ראש את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים. בהסכם המקורי שנחתם ביום 19.2.2014 נקבע כי הנתבעת תמסור את החזקה בנכס לתובעים ביום 30.8.2016, אך הדירה נמסרה בפועל ביום 8.10.2017 וכתוצאה מכך חל עיכוב של 13 חודשים ו-8 ימים. למרות שהייתה אפשרות שהתובעים יתפסו חזקה מוקדם יותר ביום 15.8.2017, טענת הנתבעת כי התובעים גרמו לעיכוב לא הוכחה. השופטת דחתה גם את טענות התובעים בדבר אי תקפותו של נספח חתום הדוחה את מועד המסירה ב-90 יום, וראתה בו מסמך תקף. בהתחשב בהסכמתם המפורשת של התובעים לדחייה, קבעה השופטת כי האיחור במסירה צומצם ל-10 חודשים ו-8 ימים. באשר לפיצוי בגין האיחור, קיבלה השופטת את הצעת הנתבעת בסך 5,000 ₪ לחודש כאמור בהסכם המכר, שהביאה לפיצוי כולל של 74,125 ₪. עם זאת, מאחר שהנאשמים כבר שילמו 73,750 ₪, הם חויבו לשלם את יתרת ההפרש בסך 375 ₪ בתוך 30 יום. עוד קבעה השופטת כי התובעים אינם זכאים לפיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש. לבסוף, לאור ההצלחה החלקית של טענות התובעים ובהתחשב בנסיבות, הורה השופט לתובעים לשאת בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין, בסך 5,000 ₪. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 09.02.2023.