ת"א 55722-06-19

תקציר

מדובר בפסק דין מורכב שסובב סביב מספר תביעות רכוש משנות ה-90. המחלוקת המקורית נסובה סביב תוקפו של הסכם מכר מקרקעין וזכויות בשני נכסים בתל אביב, בבעלות אזרח אמריקאי בשם בנימין וולף מצקר שנפטר בשנת 1986. התובעים בתביעה הראשונה, שהוגשה בשנת 1996, ביקשו להכיר בהסכם המכר בין בא כוחו של מצקר, אריה מצקר, לבין קונה בשם דוד צ'צ'ק. עם זאת, בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק נגד התובעים, בנימוק של פקיעת ייפוי הכוח וחוסר תוקף הסכם המכר. פסק דין זה, שנכתב בשנת 2023, למעשה מחזק פסיקה זו ומבטל את פסק הדין שניתן בשנת 1998, ובכך מחזק את התפיסה כי ייפוי הכוח והסכם המכר שלאחריו בטלים ומבוטלים. השופט גם מבטל שני הסכמים נוספים הקשורים לתיק, בנימוק של מצג שווא וחוסר הסכמה מצד משפחת סולומון, יורשיו של בנימין וולף מצקר. הסכמים אלה, לרבות הסכם שחילק את זכויות הקניין באופן לא שוויוני, נוסחו ונחתמו על ידי עורכי הדין ללא ידיעתם או הסכמתם של לקוחותיהם. פסק הדין דוחה גם את טענותיהם של עורכי הדין יוסף נחשון ודורון מוזס, שייצגו את משפחת סולומון, כי 3/5 מזכויות הקניין יועברו לידיהם על בסיס הסכמי שכר טרחה משנות התשעים. השופט קובע כי הסכמים אלה אינם ניתנים לאכיפה וכי לעורכי הדין אין כל זכויות בנכסים. כמו כן, השופט נמנע מלפסוק הוצאות לכל צד, בנימוק של מורכבות התיק והתנהלות הנתבעים. לבסוף, פסק הדין מדגיש כי זכויות הקניין נותרות בידי יורשיו של בנימין וולף מצקר, דהיינו משפחת סולומון, ומורה על מחיקת הערות אזהרה על הנכסים הרשומים על שם דוד צ'צ'ק.