ע"א 33159-06-11

תקציר

המשיב, בעליו של מתחם בילוי בשכם שנתפס על ידי צה"ל במשך קרוב לשנתיים, הגיש תביעה נגד המערער לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכושו. המשיב טען כי המתחם שימש את הצבא לאחסון ציוד ולמגורי חיילים בחודשים ינואר-אפריל 2003 וכי גם לאחר עזיבת החיילים הם המשיכו לבקר במקום ולחבל בו עד אוגוסט 2004 תוך גרימת נזקים ישירים ועקיפים. המשיב דרש פיצוי בסך 780,557 ₪. המערערת טענה כי התביעה התיישנה, שכן היא הוגשה למעלה משנתיים לאחר התרחשות הנזקים הנטענים, בהתאם לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). בית משפט קמא פסק לטובת המשיב וקבע כי הנזק המתמשך שגרמה נוכחות צה"ל מצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות וכי המערערת לא ערכה בירור בעניין. בית המשפט פסק למשיב 380,000 ₪ בגין אובדן הכנסה, 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש ו-50,000 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין. המערערת ערערה על פסק דין זה, אך הערעור נדחה בחלקו. השופטים הסכימו כי מרבית טענותיו של המערער מבוססות על קביעות עובדתיות ואין להתערב בהן. עם זאת, השופט שטמר והשופט זרנקין קבעו כי חלק מתביעת המשיב התיישנה, שכן למשיב יש סמכות לתבוע פיצויים עקיפים בכל חודש שבו תפס צה"ל את רכושו. הם חישבו כי המשיב זכאי לפיצוי בגין 12 חודשי נזק, בסך כולל של 240,000 ₪, בתוספת פיצוי לא ממוני ושכר טרחת עורך דין. השופט בר-זיו, לעומת זאת, סבר כי יש לקבל את התביעה כולה, שכן חוסר יכולתו של המשיב להיכנס למתחם שלו הוא מעשה מתמשך המצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות. בסופו של דבר, החלטת הרוב קיבלה את הערעור בחלקו, הפחיתה את סכום הפיצוי ל-240,000 ₪, והורתה למערערת לשלם למשיב 10,000 ₪ הוצאות ערעור.