עפ"ס 1039-10-13

תקציר

הערעור מתייחס לבקשה להעביר את הדיון בתביעה עיקרית להרכב שופטים אחר, בעקבות החלטת שופט בהליך ביניים. המערער טען כי השופט גיבש חוות דעת מוצקות המצביעות על היעדר משוא פנים, ולכן ביקש כי התביעה העיקרית תישמע בהרכב אחר. השופט דחה את בקשת ההעברה, והמערער ערער על החלטה זו. ערכאת הערעור דחתה את הערעור. נמצא כי בקשת המערער היא במהותה בקשה לפסילת השופט, שהייתה צריכה לעלות בבית המשפט המחוזי, וככזו היא נדחתה על הסף. זאת ועוד, ערכאת הערעור לא מצאה תשתית משפטית או עובדתית לבקשה להעביר את הדיון להרכב אחר. החלטת השופט לדחות את בקשת הפסילה נקבעה כנכונה, שכן היא התבססה על חזקת המקצועיות ומשוא הפנים המוקנית לשופטים. ערכאת הערעור הדגישה כי חששותיו של המערער מפני קביעותיו הנחרצות לכאורה של השופט היו סובייקטיביים וחסרי תימוכין. בית המשפט ציין כי שופטים שומעים כדבר שבשגרה הן בקשות ביניים והן טענות עיקריות, ואין איסור מוחלט על כך במשפט הישראלי. חזקת האובייקטיביות והמקצועיות של השופט לא הופרכה במקרה זה. זאת ועוד, טענות המערער בדבר טעויות בהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשת הביניים לא היו מספיקות כדי לבסס עילה לפסילה, וניתן היה לבררן בהליכים אחרים. לבסוף, הדגישה ערכאת הערעור כי גיבוש חוות דעת במהלך המשפט אינו מהווה עילה לפסילה, כל עוד השופט יכול לחזור בו או לערער עליה. לפיכך נדחה הערעור, ולא נפסקו הוצאות בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה.