ע"פ 1249-11-07

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער באיומים ובדקירת המתלוננת. הטענה העיקרית היא כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהאמין לגרסתה של המתלוננת לאירועים, שעה שדחה את זו של המערערת, בנוסף לטעויות פרוצדורליות וראייתיות אחרות. עם זאת, שופט הערעור מסרב להתערב בממצאי העובדות ובהערכת המהימנות של בית המשפט המחוזי, בהתחשב בכך שהם מעוגנים בראיות שהוצגו. באשר לעבירת האיומים, השופט קובע כי שיחת הטלפון המוקלטת בין המערער למתלונן, בה איים הראשון על האחרון, קבילה כראיה, והכחשת המערער את האיום אינה משכנעת. השופט מסכים גם עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המערער דקר את המתלוננת שלא כדין, לאחר בחינה מדוקדקת של חומר הראיות. זאת ועוד, השופט דוחה את בקשת המערער להגיש ראיות נוספות בנוגע להודאה כביכול של המתלונן כי עדותו הייתה שקרית, ומוצא אותה בלתי משכנעת לעומת הכחשת המתלונן והראיות שהוצגו. לבסוף, השופט מסרב להתערב בגזר הדין, ומדגיש את הצורך להילחם ב"תת-תרבות הסכינים" באמצעות ענישה מחמירה. הערעור נדחה, אפוא, והמערער נדרש לרצות את עונשו.