ע"א 46811-08-20

תקציר

הערעור מתייחס לשני תיקים (2955-11-19 ו-7940-11-19) שנידונו בבית משפט השלום באשדוד, כנגד החלטה לדחות תביעות פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע. המערערת, עו"ד המייצגת את התובעים, עתרה לבית המשפט לקבלת פיצוי מהמשיב לאחר שפרסמו פרסומים מכפישים לכאורה במסמכי ההגנה. המשיב הגיש בקשה לסילוק על הסף, אשר התקבלה, בהתבסס על הוראות סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 13(5) מעניק חסינות לפרסומים שנאמרו במהלך דיון על ידי אנשים מסוימים, לרבות בעלי דין, פרקליטים או עדים, שאינם יכולים לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. המערערים טענו כי אין להחיל חסינות בעניינם, שכן הדברים לא נאמרו באופן ספונטני והמערער אינו צד להליך אלא עורך דין מייצג. לטענתם, המשיב ניצל את הוראות החסינות כדי לפגוע בשמו הטוב ובפרנסתו של המערער וכי הזכות לשם טוב ולכבוד גוברת על האינטרס של חופש הביטוי. המשיב, לעומת זאת, הסתמך על ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(5) ועל החלטת בית משפט קודמת שתמכה בעמדה זו. השופטת שרה דברת אישרה את פסק הדין הקודם ודחתה את טענות המערער. הם קבעו כי החסינות שמציע סעיף 13(5) חלה על עורך דינו של המערער, שאמנם אינו בעל דין, אך הוא חלק מהדיון. מלשון החוק ומפסיקה קודמת עולה כי ההגנה המוחלטת של הפרסום חלה גם על עורכי דין, גם אם האמירות אינן רלוונטיות להליך. יתר על כן, פסקי דין קודמים הרחיבו את הפרשנות של "במהלך דיון", שאינה צריכה להיות מוגבלת לשעות הישיבה של בית המשפט. במקום זאת, היא יכולה לחול על הליכים ומכתבים שהוגשו בקשר לדיון. לפיכך, דברי המשיב, אף שנמחקו, נאמרו במהלך הדיון ונופלים תחת הוראות החסינות שבסעיף 13(5). השופטת גינתה אמנם את התלהבותו ולשונו התוקפנית של המשיב, אך הדגישה כי אין לסכל את ההגנה שמציע החוק. הערעור נדחה, ושני הצדדים היו פטורים מתשלום הוצאות, נוכח הגשת כתב ההגנה המפוקפק על ידי המשיב.