בג"צ 6817/04

תקציר

העותרים ביקשו להאריך את המועד האחרון להגשת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המסדיר תביעות בגין פגיעה בתכניות מאושרות. שר הפנים דחה את בקשתם, מה שהוביל לעתירה זו. הבקשה הראשונית להארכת מעצר הוגשה על ידי בא כוח העותרים באוגוסט 2002 בשם 107 נפשות, ומאוחר יותר בדצמבר 2002 עבור 111 משפחות. באוגוסט 2003 נתן השר הארכה, שבהמשך הוארכה פעמיים נוספות, עד דצמבר 2003. במהלך תקופה זו הגיש עורך הדין בקשות נוספות בשם מספר גדל והולך של משפחות, מבלי לפרט את שמותיהן. הבקשה האחרונה, בפברואר 2004, הייתה עבור 644 משפחות. השר נתן ארכה רק ל-111 המשפחות המקוריות, והוביל את העתירה הנוכחית עבור 533 העותרים הנותרים. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בשיקול דעתו של השר, שכן השיהוי היה משמעותי – עד שלוש שנים לאחר המועד הקבוע בחוק – והעותרים לא העלו נימוקים סובייקטיביים לעיכוב. בעוד העותרים טענו לאפליית 111 המשפחות הראשונות, קבע בית המשפט כי חלוף הזמן ואינטרס ההסתמכות של הוועדות המקומיות גובר על שיקול זה. השופט א' גרוניס דחה את העתירה, בהסכמת השופטים א' ריבלין וא' רובינשטיין.