ת"א 43668-04-22

תקציר

המחלוקת היא על הזכויות בדירה, הנתבעות על ידי התובעת, דודו של בעלה לשעבר של הנתבעת, מהדי, ועל ידי הנתבע שהתגורר בדירה עם מהדי עד גירושיהם. התובע טוען לבעלות על הדירה, שירש מאביו יחד עם הקרקע עליה נבנתה, ומבקש לפנות את הנתבע, בנוסף דורש דמי שכירות שלא שולמו. הנתבעת טוענת כי הדירה שייכת לבעלה לשעבר וכי יש לה זכות בה מכוח דיני יחסי הממון בין בני זוגם. פסק הדין מעדיף את טענת התובעת, ומורה על פינוי הנתבע עד למועד שנקבע. השופטת קובעת כי עדותה של התובעת, על אף עדותה שלו ושל אחיו הצעיר בלבד, אמינה יותר מזו של הנתבעת, מה גם שהיא נמנעה מלזמן עדי מפתח, כגון הוריה ודודיה, שיתמכו בטענתה, דבר המחליש את מעמדה באופן משמעותי. יתר על כן, מסמכי העירייה תומכים בטענת הבעלות של התובע. באשר לתביעת שכר הדירה, השופטת דוחה אותה בשל חוסר עקביות וסתירות בנרטיבים של התובע, ומעמיסה עליו את חוסר השכנוע וההוכחה בדבר השכרת הדירה למהדי ותשלום שכר הדירה. הנתבע אינו נדרש לשלם דמי שכירות כלשהם, שכן התובע לא הוכיח את ההסכם הנטען או תשלומים כלשהם ששילם מהדי. השופט מציין כי ייתכן שהשהות של מהדי והנתבע בדירה הייתה חלק מהתמורה של התובע לבניית הבניין, אך תביעת התובע לדמי שכירות, מכל מקום, אינה מוכחת ונעדרת כל ראיה של ממש. לפיכך, התביעה הכספית נדחית, והנתבע נדרש לכסות את הוצאותיו המשפטיות של התובע.