ת"א 15386-12-20

תקציר

בית המשפט דוחה את טענת התובעת לפירוק שותפות במקרקעין הכוללת שתי חלקות קרקע סמוכות. פסק הדין מעדיף את בקשת הנתבעים לפירוק השותפות באמצעות רישום שני הבניינים על המגרשים כבית משותף, על פני הצעת התובעת למכור את המקרקעין ולחלק את התמורה. בית המשפט מסתמך על הוראות רלוונטיות בחוק המקרקעין, המעודדות חלוקת מקרקעין בעין ולא מכירתם, במידת האפשר. בפסק הדין צוין כי שני החלקות מנוהלות בנפרד ונעדרות כל זיקה מלבד בעלותה של התובעת על יחידות בשניהם. באשר לטענת התובע כי רישום בית משותף יסבך תוכניות בנייה עתידיות, מציע בית המשפט כי פינוי ובניה עדיין אפשריים תוך שמירה על מעמדו הנוכחי של בית משותף. עוד נקבע כי התובעת, המודעת למורכבותה של הבעלות המשותפת, לא הוכיחה די הצורך כי רישום בית משותף יעכב פיתוח עתידי. כמו כן, פסק הדין מדגיש כי התובעת יכולה ליזום באופן חד צדדי רישום בית משותף ללא הסכמת הנתבעים, בהתאם לסעיף 143(א) לחוק המקרקעין. התובע חויב לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם המשפטיות ושכר טרחת השמאי שמונה על ידי בית המשפט. למרות ההכרה ביתרונות הפוטנציאליים של הסכם מחוץ לכותלי בית המשפט, בית המשפט מגיע למסקנה כי תביעת התובע נדחית, ומשאיר את פתרון סכסוכי השטח התלויים ועומדים להליכים עתידיים, אם יתעוררו.