תמ"ש 22309-08-21

תקציר

פסק הדין דן בקבילותה של תביעה בדבר ירושת נכס בהתבסס על תקופת ההתיישנות. התביעה הוגשה על ידי המשיב, אשר ביקש לבסס זכויות קנייניות בנכסים שונים המשותפים לכאורה בין המבקש לבין המנוח. המבקש טען כי יש לדחות את התביעה משום שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשתה, אך השופט דחה טענה זו, שכן הצדדים ניסו להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. לגופו של עניין, בחן השופט את תקופת ההתיישנות החלה על התביעה. אין חולק כי עילת התביעה קמה במועד פטירת המנוח, שהיה למעלה מחמש שנים לפני הגשת התביעה. השופטת הפנתה למספר פסקי דין קודמים כדי לקבוע כי עילת התביעה בתביעות ירושה המבוססת על חזקת השיתוף בין בני זוג קמה במועד פטירת המנוח, וממועד זה מתחילה תקופת ההתיישנות. על פי החוק, השופט הבחין בין שני סוגים של תביעות הנוגעות להתיישנות: תביעות שאינן מקרקעין, שמתיישנות לאחר שבע שנים, ותביעות מקרקעין, שתקופת ההתיישנות עליהן ארוכה יותר היא חמש עשרה או עשרים וחמש שנים. השופט קבע כי סיווג התביעה צריך להתבסס על תוכן התביעה ולא על העילה שבבסיסה. משכך, הזכויות הכספיות הנתבעות על ידי המשיב, אשר נבעו מהכספים המשותפים לכאורה של המבקש והמנוח, סווגו כתביעות שאינן מקרקעין. אלה כללו את טענות המשיב בדבר דירת מגורים, מגרש מקרקעין, זכות במונית ותכניות וכספים שונים. מאחר שתביעות אלה הוגשו למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה, הן נדחו מחמת התיישנות. מנגד, השופט סיווג את הטענה לגבי דירת המגורים כתביעת מקרקעין. סיווג זה התבסס על טיבו של הסעד המבוקש – הכרה בזכות קניינית – אשר אם יתקבל, ישנה את רישום המקרקעין. לפיכך, טענה זו לא חוסה תחת חוק ההתיישנות, שכן טרם חלפה התקופה הרלוונטית של עשרים וחמש שנים. לסיכום, החליטה השופטת לדחות את התביעה בדבר הזכויות הכספיות בשל התיישנות אך אפשרה את המשך התביעה לדירת המגורים. ההחלטה התקבלה ללא נוכחות הצדדים וניתן היה לפרסמה תוך השמטת פרטים מזהים.