ע"א 109/63

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת על תקופת ההתיישנות ודחיית תביעה בעילה של התיישנות כאמור. המשיב הגיש תביעה נגד המערער בשנת 1948 בגין עבודות שבוצעו, וכתוצאה מכך הורה בית המשפט המחוזי למערער לשלם למשיב סכום כסף נכבד. על החלטה זו הוגש ערעור, ובית המשפט העליון הפך אותה, קבע כי החוזה בטל אך ציין כי המשיב עדיין יכול לדרוש גמול הולם בגין מעשיו. תביעה שנייה הוגשה על ידי המשיב, שוב בדרישה לשכר הולם בגין פעולות שנעשו עבור המערערת בשנים 1941-2946. המערערת ביקשה לדחות חלק מהתביעה בנימוק שחלפה תקופת ההתיישנות על פעולות שנעשו לפני 1945. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, מה שהוביל לערעור הנוכחי. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. נפסק כי תכליתן וטיבן של פעולות המשיב אפיינו אותן כמקשה אחת, ועל כן לא פקעה תקופת ההתיישנות אף על פעולות שקדמו לשנת 1945. זאת ועוד, על פי סעיפים 9 ו-15 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות לא נספרה, בתקופה שבה התנהלה התביעה הקודמת, והודאת המערער בחלק מזכויות המשיב האריכה עוד יותר את תקופת ההתיישנות. בנוסף, פירש בית המשפט את הביטוי "ההוראות הקובעות את תקופת ההתיישנות" בסעיף 29(א) לחוק ההתיישנות כמתייחס רק להוראות הנוגעות במישרין למשך תקופת ההתיישנות. עוד צוין, כי גם אם טעה הערעור הקודם בפרשנותו ל-res judicata, הרי שהתביעה הנוכחית נבדלת מקודמתה ולכן אינה מושפעת ממנה. השופט כהן הוסיף וקבע כי תקופת ההתיישנות החלה ככל הנראה עם השלמת כל פעולותיו של המשיב, ולא בנפרד עם השלמת כל פעולה, אך לא ראה בכך פסק דין מתבקש. השופט זוסמן הדגיש כי עילת התביעה קמה ככל הנראה לאחר שעבודתו של המשיב הושלמה במלואה, ולכן התביעה הנוכחית הוגשה במועד. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 1,000 ל"י.